בג"צ 4341/21

תקציר

העתירה נגד סמכותו של המנכ"ל לאשר יבוא חיסונים נדחתה בשל פרשנות שגויה של הרגולציה הרלוונטית. תקנה 29(א)(9) מאפשרת למנכ"ל לאשר חיסונים למניעת מחלות, שאינם מותנים בהתפשטות הנוכחית בישראל. בית המשפט מצא כי המנכ"ל פעל במסגרת סמכותו החוקית למניעת מגיפות עתידיות אפשריות, כגון המשך איומי הקורונה, תוך הסתמכות על נתונים מדעיים תקפים. העותרים טענו כי החיסונים פוגעים בילדים ובאחרים, אך בית המשפט דחה טענה זו והדגיש את הלגיטימיות של הסתמכות על הנחיית מומחים, אלא אם כן היא פגומה מיסודה בגורמים חיצוניים או חוסר סבירות קיצוני, שהעותרים לא הצליחו להוכיח. יתר על כן, העתירה ביקשה לפגוע באוטונומיה של האזרחים על החלטות בריאותיות, בניגוד לזכויות הקבועות במשפט הישראלי. מאחר שהחיסונים הם וולונטריים, חרגו העותרים מניסיונם לכפות את עמדותיהם, תוך פגיעה בזכות הציבור לבחור. בית המשפט ציין כי עתירות ציבוריות שמורות להעצמה או להגנה על זכויות הציבור ואין בהן כדי לגרוע מזכויות יסוד. משכך, בשל היעדר מעמד תקף ובהתבסס על דרישות פרוצדורליות למניעת מקרים של קלות דעת, נדחתה העתירה והעותרים חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.