ס"ע 29011-06-20

תקציר

ענייננו נסוב סביב קביעת טיב היחסים בין תובע שנהג במונית לבין הנתבע, בעל המונית האמורה, על מנת לקבוע האם התובע היה עובד או קבלן. לאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות, מגיע בית הדין למסקנה כי התובע אינו עובד אלא קבלן. פסק הדין מתבסס על מספר גורמים. ראשית, הכנסתו של התובע לא הייתה קבועה אלא תלויה בהיקף עבודתו, כפי שהוא עצמו הודה. שנית, התובעת נשאה באותם סיכונים עסקיים כמו הנתבעת, כגון תנודות במספר הנוסעים. שלישית, התובע יזם את ההסכם בין הצדדים והצהיר שוב ושוב כי הוא עצמאי. זאת ועוד, הוצאות התובעת, לרבות הוצאות מדים וחידוש רישיון, לא נשאו על הנתבעת. התובע גם טיפל בתשלומי המיסים והביטוח הלאומי שלו באופן עצמאי. הראיות מצביעות על כך שמערכת היחסים בין הצדדים נתפסה כהסכם קבלני לאורך כמעט עשור של שיתוף פעולה ביניהם, מבלי שהתקיים דיון על זכויות סוציאליות. עדותו של עד התובע לא הייתה משכנעת, ולמסמך שמסר איש תאגיד המוניות לא היה משקל רב שכן הוא לא העיד. למרות שיש כמה קווי דמיון, המקרה הנוכחי שונה מפסיקה קודמת בפרשת לוגסי, שם נקבעו יחסי עבודה, שכן קיימים הבדלים מובהקים בפרטים. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע נדרש לכסות את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך הדין בסך 7,500 ₪. על פסק דין זה ניתן לערער בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.