ע"א 6821/93

תקציר

פסק הדין פותח בקביעה כי חוק הסדרים למגזר החקלאי המשפחתי (תיקון), התשנ"ג-1993 פוגע בזכות הקניין כפי שהיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיכך אינו חוקתי אלא אם הוא עומד בדרישות המפורטות בסעיף 8 לחוק היסוד. בית המשפט קובע כי החוק משרת תכלית ראויה אך מחזיר את הבחינה האם החוק פוגע בזכות הקניין לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. תפקידה של הרשות השופטת הוא לפקח על חוקיותן של החלטות פוליטיות תוך הפעלת איפוק והימנעות מקביעת מדיניות חברתית או קביעת סדרי עדיפויות לאומיים. מקור סמכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד נגזר ממעמדה כרשות מכוננת, וחוקי היסוד משנת 1992 העלו את זכויות האדם לרמה של זכויות חוקתיות ועל-משפטיות. פסקת ההגבלה שבחוקי היסוד מאפשרת פגיעה בזכות יסוד תוך איזון בין זכויות מתנגשות לבין צרכים קהילתיים. על האזרח מוטל הנטל לשכנע כי זכותו נפגעה, ואילו על המחוקק לשכנע כי הפגיעה מוצדקת. החוק המתקן משנת 1993 הוא נסבל ומותר, ויש לקבל את הערעורים בערעורים אזרחיים 1908/94 ו-3363/94 ואילו בערעור אזרחי 6821/93 יש לדחות. לאחר מכן דן פסק הדין במהפכה החוקתית ובסמכותה של הכנסת לחוקק חוקה ולחייב את עצמה. מסקנתה היא כי לכנסת יש סמכות להטיל מגבלות על עצמה ועל רשויות אחרות, ועל הרשות השופטת לשמור בקפדנות על האיזון בין שלטון הרוב לבין זכויות האדם הבסיסיות. חוק הפוגע בחוק היסוד מחייב הוראה מפורשת הקובעת זאת, ו"כלל החוק המאוחר" אינו חל על ביטולים מכללא. עוד דן פסק הדין בנטל השכנוע במקרים של פגיעה לכאורה בזכויות יסוד, וקובע כי על האזרח מוטל נטל ההוכחה בכל השלבים. חזקת החוקתיות חלה, ועל בית המשפט להתערב רק כאשר המחוקק חורג בבירור מסמכותו. לבסוף, מסכימים השופטים כי יש לקבל את הערעורים בע"א 1908/94 ו-3363/94 ולהחזיר את התיקים לבית המשפט המחוזי, ואילו 6821/93 יש לדחות.