ת"א 25303-12-18

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהגיש תובע שנפגע במהלך עבודתו. התביעה הוגשה נגד מעסיקו, חברת ביטוח, חברה שהזמינה את העבודה, מפעיל מנוף וחברת ביטוח נוספת. התובע טען כי פציעתו נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים בה הייתה מעורבת משאית מנוף, ואילו הנתבעים טענו כי התאונה אירעה עקב רשלנות התובע ולא היה מעורב בה רכב מנועי. מהראיות עולה כי התובע נפגע בעת שעמד על במה גבוהה וכיוון הנחת צינור כבד שהורם על ידי משאית מנוף. למשאית המנוף היו שני מנועים: אחד למשאית עצמה ואחד למנוף. הצינור הורם על ידי המנוף, שהונע על ידי מנוע משלו, כדי להיות מרותך לצינור אחר. לטענת התובע ושני עדי ראייה, זרוע המנוף זזה לפתע ומחצה את ידו הימנית של התובע בין הצינורות. עם זאת, מפעיל העגורן ונתבעים נוספים טענו כי זרוע העגורן הייתה סטטית והתובע גרם לתאונה ברשלנות או פזיזות. השופט מצא את גרסת התובע לאירועים אמינה יותר. עדויותיהם של התובע ושני עדי הראייה, שלשניהם היה מבט ברור על האירוע, תמכו בקביעה כי התאונה אירעה עקב תזוזת זרוע המנוף. מנגד, גרסאות הנאשמים לאירועים לא היו עקביות וחסרות ידע ממקור ראשון, שכן אף אחד מהעדים שנכחו במקום לא ראה את התאונה מתרחשת. יתרה מכך, השופט ציין כי גרסת התובע נותרה עקבית זמן קצר לאחר התאונה. באשר לסיווג התאונה, קבע השופט כי היא נופלת להגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק תאונות דרכים. משאית המנוף הייתה רכב דו-שימושי, הן למטרות תחבורה והן למטרות שאינן תחבורה, והתאונה אירעה בעת שהרכב פעל במסגרת ייעודו שאינו תחבורתי. ניצול הכוח המכני של הרכב, במקרה זה, היה במסגרת מטרתו המקורית שאינה תחבורתית. הרכב שמר על ייעודו המקורי בעת התאונה, והשימוש בכוח המכני של המנוף היה קשור סיבתית לנזקי התובע. לפיכך, נדחתה התביעה נגד שלושת הנתבעים הראשונים, שהתבססה על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת, התביעה נגד הנתבעים הנותרים, שהתבססה על חוק פלסטין, תימשך. דיון קדם משפט נקבע ל-12 במאי 2024.