ת"א 52572-08-20

תקציר

השופט במקרה זה של תביעת לשון הרע על פרסומים ברשתות החברתיות קבע כי חלק מהפרסומים אינם מהווים לשון הרע, שכן הם מהווים הבעת דעה, ואחרים, אף שהם מהווים לשון הרע, נעשו בתום לב. הפרסומים המדוברים נסובו סביב מחלוקת בנוגע לארגון סיורים בשכונת מאה שערים. הפרסומים הראשון, השני, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי, שלעתים קרובות הביעו ביקורת חריפה, לא היוו לשון הרע, והנתבעים לא היו אחראים להם. המונחים "אנטישמי" ו"פרובוקציה" בהם נעשה שימוש בפרסומים אלה היו הבעת דעה, ואף שהיו פוגעניים, לא הצדיקו אחריות. עוד קבעה השופטת כי לנתבעים הגנת תום לב בגין פרסומים אלה, שכן הם לא חרגו מהסביר, במיוחד בהתחשב בהקשר של הטענות והפוסטים הפרובוקטיביים של התובע עצמו. עם זאת, השופט מצא כי הפרסומים השלישי והשני, שהתייחסו בהתאמה למשתתפי הסיור שלבשו "חולצות חשופות למדי" והיו "חצי עירומים", היו לשון הרע. מהתבטאויות אלה, שיוחסו לתובע, עולה כי ארגן סיורים פרובוקטיביים כדי להסית את התושבים החרדים. השופטת הדגישה כי לטענות עובדתיות אלה, שאינן נכונות, יש פוטנציאל לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב ובפרנסתו של התובע. מאחר שהנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים לאימות טענות אלה, לא יכלו לטעון לתום לב. לפיכך, חויבו הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 7,500 ₪ בתוספת הוצאות בסך 2,500 ₪, ובסך הכל 10,000 ₪ כל אחד. פסק דין זה דחה גם את הטענות הנגדיות של הנתבעים, וקבע כי תגובות התובע לביקורתם לא היו לשון הרע, או נעשו בתום לב. השופט הגיע למסקנה כי התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, והטענות שכנגד נדחו. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.