ע"א 2553/01

תקציר

הפרשה נסובה סביב הסכם פיצויים שנחתם בעקבות הסכם קהיר משנת 1994 בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין, שפתח בהדרגה את השוק הישראלי ליבוא חקלאי מהשטחים הפלסטיניים, צעד שהשפיע על מכסות מגדלי תפוחי האדמה המקומיים. ממשלת ישראל הסכימה תחילה לפצות את המגדלים, בהנחה שיספגו הפסדים בשל התחרות הגוברת. עם זאת, כאשר התרחש יבוא מינימלי, ביקשה הממשלה לבטל את הפיצויים, בנימוק של תשלומים לא מוצדקים על נזקים שלא התממשו. המגדלים, שטענו כי מדובר בחוזה מחייב, וכי הפיצוי הוא בגין ביטול המכסות ללא קשר ליבוא בפועל, עתרו לאכיפת התשלומים. בית המשפט המחוזי צידד בממשלה וקבע כי המטרה היא לפצות על הפסדים בפועל, שלא התרחשו. בערעור נדונה השאלה לפרשנות כוונת ההסכם: האם מדובר בחוזה פיצוי בגין נזקים פוטנציאליים או בביטול מכסות ללא קשר לפגיעה בפועל. התעוררו פרשנויות סותרות; סגן הנשיא (בדימוס) סבר כי החוזה תומך בבירור בטענת המגדלים, בעוד שאר השופטים הסכימו עם עמדת הממשלה, אם כי מסיבות שונות. הם הניחו כי התכלית עולה בקנה אחד עם הגינות אובייקטיבית וכי ללא נזק, הפיצוי אינו מוצדק. לפיכך נדחה הערעור, שאישר את החלטת הממשלה שלא לשלם את הפיצויים בנימוק שלא יהיה זה צודק להפריש כספי ציבור בגין נזקים בלתי מבוססים.