ע"פ 307/72

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנותם ויישומם של סעיפים שונים לפי פקודת סדר הדין הפלילי משנת 1936, חוק סדר הדין הפלילי משנת 1965 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, בדבר חובת בית המשפט למנות סניגור לנאשם. הסעיפים הספציפיים המדוברים הם פקודת החוק הפלילי, 1936; סעיף 152(1)(ג) וחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965; סעיפים 15(א)(1), 13, 13(א), 13(ב), 85, 20, 107, 16 ו-195. לפי סעיפים אלה, בית המשפט נדרש למנות סניגור לכל נאשם המואשם בעבירה שדינה מוות, מאסר עולם או מאסר עשר שנים או יותר, אם אין לנאשם כבר ייצוג משפטי. חובה זו קיימת ללא קשר לרצונו של הנתבע. החוק מתווה גם את הליכי מינוי סניגור, הדחת סניגור ואת הזכויות והחובות של הצדדים המעורבים. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור על הרשעה בעבירה על סעיף 152(1)(ג) לפקודת חוק העונשין. המערער סירב למינוי סניגור על ידי בית המשפט, בקובעו כי ימנה סניגור משלו במידת הצורך. בית המשפט המחוזי ניהל את המשפט ללא מינוי עורך דין, והמערער הורשע. בית המשפט העליון קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא מינה סניגור, כמתחייב בחוק. עם זאת, בית המשפט העליון אף קבע כי הטעות אינה מצדיקה את ביטול ההרשעה, שכן המערער ניהל את הגנתו ביעילות, ולא נגרם עיוות דין. בית המשפט הדגיש כי החובה למנות סניגור אינה מותנית ברצונו של הנאשם, אלא היא חובה משפטית של בית המשפט. בנוסף, זכותו של המערער להתגונן לא נפגעה, והיעדרו של עורך דין שמונה על ידי בית המשפט לא הגביל את אפשרויות ההגנה שלו. למרות הטעות המשפטית, דחה בית המשפט העליון את הערעור מתוך סבר כי לא ייגרם לו עוול. בית המשפט עמד גם על חשיבות הייצוג המשפטי בעבירות פליליות חמורות ועל חובתו של בית המשפט למנות עורך דין, גם אם הנאשם מסרב בתחילה, כדי להבטיח שהנאשם יקבל את ההגנה הטובה ביותר. השופטים הציעו גם הצעות למניעת טעויות פרוצדורליות בעתיד, כולל מינוי מוקדם של סנגורים כדי למנוע עיכובים במשפט.