בע"מ 1818/16

תקציר

התיק נסוב סביב סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה לדחות את תשלום האגרות עד לאחר מתן פסק הדין, והאם הם מחויבים לתקנות ספציפיות לבתי המשפט לענייני משפחה או יכולים להפנות לתקנות אגרות בית משפט כלליות. המבקשת, שהגישה שתי תביעות נגד בעלה הגרוש בבית המשפט לענייני משפחה, ביקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שאישר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין תשלום האגרה. בית המשפט המחוזי פירש את תקנות האגרות של בית המשפט לענייני משפחה ככאלה שאינן מאפשרות דחיית האגרה עד למתן פסק הדין, והורה על תשלום מיידי. המבקשת טענה כי יש להחיל את תקנות שכר הטרחה הכלליות, המאפשרות דחייה כזו, שכן בתי המשפט לענייני משפחה אמורים לגלות גמישות רבה יותר, וכי הדבר יקל על הנטל הכלכלי המוטל על בעלי הדין. עם זאת, המשיב והמדינה טענו כי יש להחיל את התקנות הספציפיות לבתי המשפט לענייני משפחה, ואין בהן כדי לקבוע דחייה כזו. לאחר ששקל את הטענות, קבע השופט כי בקשת רשות הערעור תינתן, והעניין יידון כערעור. עם זאת, הערעור עצמו לא התקבל. השופט קבע כי יש לפרש את תקנות האגרות של בית המשפט לענייני משפחה באופן תכליתי, ואף שהן אינן מאפשרות במפורש פריסת תשלומי אגרות, יש לאפשר לבית המשפט לעשות כן. עם זאת, השופט הדגיש כי הדבר אמור לקרות במהלך ההליך ולא להידחות עד סופו. עוד הסבירה השופטת כי המצב המשפטי הקיים, כפי שמעיד היעדר הוראה כזו הן בתקנות האגרות הכלליות והן בתקנות האגרות בבית המשפט לענייני משפחה, אינו מאפשר דחיית תשלומי האגרה עד תום ההליכים. לפיכך, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לשלם את האגרה לאלתר עמדה בעינה, והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב, שהופחתו ל-1,000 ₪.