ע"א 715/76

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור של משכיר המבקש לפנות שוכר בעילה של נטישת המושכר. המשיב, אסיר בן 74 המרצה מאסר עולם בגין רצח, החזיק בחוזה השכירות כשוכר מוגן. בית המשפט העליון קבע כי היעדרותו של המשיב מהמושכר, שנבעה ממעצרו וממאסרו לאחר מכן, אינה מהווה נטישה. בית המשפט הדגיש כי היעדרותו של שוכר מהנכס המושכר, כשלעצמה, אינה שוללת את זכויותיו כשוכר מוגן. היעדרותו של המשיב הייתה בלתי רצונית ולא שיקפה כוונה לנטוש את הנכס. זאת ועוד, הנסיבות, לרבות גילו המתקדם של המשיב ומצבה המרוהט של הדירה, הצביעו על כוונה מתמשכת לראות בדירה את ביתו. בנוסף, ציין בית המשפט כי התנהלותו של המשכיר, שסירב לקבל את תשלומי שכר הדירה, תרמה לאי המשך תשלומי שכר הדירה במועד. פסק הדין קבע כי על המשיב לשלם את יתרת דמי השכירות בתוך 90 יום כדי לשמור על המושכר או לעמוד בפני פינוי. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים שמגר, אשר ובן פורת, דחה פה אחד את הערעור, תוך שהוא מדגיש את הצורך לשקול את נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. ההחלטה אף העניקה למשיב סעד צודק של אי תשלום דמי שכירות, תוך הכרה במורכבות הנובעת ממעשיו של המשכיר. המערער חויב בהוצאות המשפט של המשיב, בסך 3,000 לירות.