דב"ע לח/6 - 0

תקציר

עניינה נסוב סביב בקשתה של המערערת למוסד לביטוח לאומי (המשיב) לקבלת מענק חד פעמי במקום קצבה חודשית כפיצוי בגין נכותה מעבודה. הקצבה נועדה להשקיע בעסק קונדיטורי שלדעתה יניב הכנסה גבוהה יותר מהקצבה. המשיב דחה את בקשתה, בנימוק שמדיניותם לאשר מענקים רק לצורך קידום שיקום הנכים או שיפור איכות חייהם. המערערת טענה כי ההחלטה לא התקבלה על ידי גורם מוסמך וכי המבחן בו השתמש המשיב אינו רלוונטי. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה והביא את המערערת לערער לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, בקובעו כי יש להפעיל את שיקול דעתו של המשיב על פי שיקולים רלוונטיים ובגדר המשפט המינהלי. בית המשפט הבהיר כי תכליתן של קצבאות הביטוח הלאומי היא להבטיח את קיומו הכלכלי המינימלי של מקבל הקצבה, ולכן ההחלטה להמיר קצבה למענק צריכה להתבסס על הביטחון הכלכלי ארוך הטווח של הנכה. נמצא כי מדיניותו של המשיב נתנה משקל יתר למושג השיקום, שאינו רלוונטי בהקשר זה. עוד קבע בית המשפט כי ההחלטה בדבר המרת קצבה למענק צריכה להיות בידי פקיד תביעות ולא קצין שיקום, שכן ייתכן שלאחרון אין את הסמכות הנדרשת. כמו כן, בית המשפט הסביר כי יש לבחון את אופי ההשקעה ואיכותה על מנת להבטיח את שימור הקרן, ולא ניתן להתחשב בהכנסותיו של בן זוג בעת הערכת מצבו הכלכלי של הנכה. מאחר שבקשת המערער לא טופלה על ידי פקיד תביעות ולא הופעלו שיקולים רלוונטיים, קיבל בית המשפט את הערעור, הורה למשיב להביא את העניין בפני פקיד התביעות, ופסק למערער הוצאות בסך 600 לירות לשני בתי המשפט. ההחלטה הדגישה כי כל בקשה עתידית המבוססת על נתונים חדשים חייבת להיבחן לגופה.