ע"א 182/61

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור שהוגש לבית המשפט העליון בעניין סכסוך רכושי. התיק נסוב סביב יורשיה של דיירת שנפטרה, אסתר ציזלינג, שנפטרה בשכירות דירת שלושה חדרים בתל אביב. בעלת הבית, ל. רוזין, הגישה תביעת פינוי לאחר מותה של אסתר, שכן בדירה התגורר בנה, אהרון ציזלינג, שבילה את רוב ימות השבוע בעיר ושב לבית משפחתו בעין חרוד בסופי שבוע. התביעה הראשונית נדחתה על ידי בית משפט השלום, אך בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשכיר. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בפסק דינו, קיבל את החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק הגנת הדייר (סעיף 16(ב)) כקובעים כי אהרון ציזלינג אינו זכאי להגנת החוק, שכן הייתה לו דירה נוספת בעין חרוד. החקיקה נועדה להגן על דיירים שהתגוררו עם הנפטר לפחות שישה חודשים לפני מותם ולא היה להם מקום מגורים אחר. מאחר שלזיסלינג הבן היה מקום מגורים אחר, הוא לא היה זכאי להגנת החוק, בין אם טכנית "חי יחד" עם אמו. בית המשפט התייחס גם לפסיקה האנגלית כדי לתמוך בפרשנות זו, במיוחד במקרים של Langford Property Co. v. Athanassoglou, Skinner v. Geary, Dixon v. טומיס, ובק נ' שולץ. לסיכום, פסק הדין הבהיר את פרשנות דיני הגנת הדייר במקרה של פטירת דייר ואת זכויותיהם של בני משפחתו של הדייר שנפטר לרשת את החוזה. בית המשפט קבע כי רק אם לילדיו או קרוביו של הדייר המנוח אין מקום מגורים אחר, הם יכולים לתבוע הגנה על פי החוק. מאחר שלאהרון ציזלינג היה בית מגורים אחר, הערעור נדחה, וצו הפינוי נותר בעינו. פסק הדין הדגיש את פרשנותו המילולית של החוק, והדגיש את כוונת המחוקק להגן על אלה הזקוקים באמת ובתמים לדיור.