דב"ע נד/287 - 0

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט, חברי קיבוץ רמת רחל, שהתאלמנו לפני שנים רבות, הגישו תביעות לקצבת שאירים למוסד לביטוח לאומי רק בשנת 1993. המכון אישר תשלומים לשנתיים בלבד, תוך הסתמכות על הנחיות פנימיות. בחוסר שביעות רצונם, תבעו המשיבים את הקצבאות ממועד האלמנות, אשר אושרו על ידי בית משפט אזורי, והניעו את הערעור. המערערת טענה כי יש להגביל את התביעות לפי חוק הביטוח הלאומי, הקובע תקופת הגשה של 12 חודשים אך מאפשר שיקול דעת לאיחור בהגשה. בית המשפט בחן כיצד על המכון להפעיל שיקול דעת בנוגע לתביעות מאוחרות, תוך שקלול גורמים כגון סיבת השיהוי ולגופה של התביעה. בית המשפט הכיר בשינויים כגון שיפור הטיפול בנתונים המפחיתים את חששותיו הקודמים של המכון הקשורים לתקצוב ואימות. תוך שימת דגש על הגינות והתאמת החוק למציאות החברתית, הסכים בית המשפט עם פסיקות העבר לפיהן אם האיחור נבע מחוסר ידיעה או מסיבות מוצדקות אחרות, יש לשלם את הקצבאות ממועד הזכאות. הוא הגיע למסקנה כי הנחיות המכון מיושנות, וקבע כי הן בלתי סבירות ביותר במקרים שבהם הזכאות מבוססת על מסמכים רשמיים. בסופו של דבר, החליט בית המשפט להאריך את תקופת התביעה המותרת לשבע שנים מיום הגשתה, בהתאם להתיישנות הקבועה, וחייב את המכון לשלם את קצבת השאירים מהזכאות, אך לא מעבר לשבע שנים ממועד הגשת התביעה. הערעור נדחה למעשה, והחלטת בית המשפט הדגישה גישות שיפוטיות מתפתחות המשקפות סטנדרטים חברתיים עכשוויים. לא ניתנו הוצאות.