תה"ן 56754-11-20

תקציר

פסק דין זה סובב סביב שתי מחלוקות עיקריות: הבעלות על דירה מסוימת וההסדרים הכספיים לאחר התרת נישואין. באשר לבעלות על הדירה טענה האישה כי בעלה רכש את הדירה אך רשם אותה על שם אמו ודודותיו כדי להסתיר את נכסיו. עם זאת, השופט פסק לטובת הגבר, אמו ודודותיו, וקבע כי האישה לא סיפקה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. חזקת רישום המקרקעין, הקובעת כי הרישום הוא ראיה חותכת לבעלות, פעלה לטובת הנתבעים. המחלוקת השנייה נגעה להסדר הממון לאחר פרידת בני הזוג. השופט קבע כי האישה, שהייתה עקרת בית במהלך הנישואין, צריכה לקבל חלק לא שווה בנכסים כדי לאזן את הפער הכלכלי המשמעותי בינה לבין בעלה. השופט החליט כי האישה תקבל 80% מהזכויות בדירה המשותפת לבני הזוג, ואילו הגבר ישמור על 20%. פסק דין זה התבסס על חוסר האיזון הכלכלי בין בני הזוג, התנהלותו הכלכלית המפוקפקת של הגבר ואפשרויותיה המוגבלות של האישה לצבור נכסים בכוחות עצמה. בנוסף, חויב הגבר לשלם מזונות לאישה ולילדם הקטין. השופטת הטילה על המחלקה לשירותים חברתיים את המשימה לקבוע תכנית יחסים הורית בין האב לקטינה. השופט גם החליט שכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו. פסק דין זה מפרק למעשה את נישואי בני הזוג, קובע הסדרי ממון ומשמורת, ומתווה את השלבים לחלוקת נכסיהם המשותפים.