ע"ע 22539-02-19

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם המערער, עובד מדינה, הוחרג בצדק ממסלול הפנסיה התקציבית על ידי המדינה. המערער החל לעבוד בשירות המדינה באוקטובר 1999 וקיבל מינוי רשמי רק בנובמבר 2003, לאחר שהסתיימה תקופת המעבר להכללת עובדי מדינה בתכנית הפנסיה הצבורה. בית הדין מצא כי העסקתה של המערערת לפני המינוי הפורמלי, אף שהייתה כדין, אינה מזכה אותה בפנסיה תקציבית. טעותה של המדינה בסיווגה של המערערת כזכאית לפנסיה תקציבית לא יצרה חובה על שילובה בתכנית. טענותיה של המערערת כי יש לשנות את מעמדה מתחילת העסקתה התבססו על תקדימים לא רלוונטיים והתעלמו מכך שהעסקתה לפני "המועד הקובע" הייתה על פי חוזה מיוחד, שאינו מחייב מינוי באמצעות מכתב. בית המשפט הורה למדינה לבטח את המערערת במסגרת פנסיה צוברת, שכן היא סווגה באופן שגוי. הם גם הורו למדינה לשלם למערערת את הסכום הנוסף שחושב על ידי אקטואר, המייצג את שווי התרומות שלא שולמו לה בתקופה שבה סווגה באופן שגוי. בנוסף, חויבה המדינה לשלם למערער 100,000 ₪ כפיצוי לא ממוני בגין הטעות הממושכת והשפעתה על ציפיות הביטוח הלאומי של המערערת. סכום זה נבחר מאחר שהטעות נמשכה זמן רב, והמערערת קיבלה מידע שגוי על זכויותיה הפנסיוניות. פסק הדין דחה את ערעורה של המערערת, בהגדלת הפיצוי הלא ממוני, והתווה את הליך התשלום של המדינה לעניין ערכן האקטוארי של ההפרשות שלא שולמו.