ע"א 11282/07

תקציר

הערעור בפני בית המשפט נובע ממחלוקת בין שני ארכיאולוגים, המערער והמשיב, המעורבים בחפירות הר הבית. המערער, לשעבר ראש משלחת החפירות, הפיץ שני מכתבים שנויים במחלוקת למפקחים אקדמיים, בהם האשים את המשיב בפרסום ממצאים ארכיאולוגיים שגויים ובעלי פוטנציאל מזויף. טענותיו הובילו לתביעת לשון הרע, בה קבע בית משפט קמא כי פרסומי המערערת מהווים לשון הרע על המשיב ופסק פיצויים בסך 60,000 ₪. בית משפט קמא מצא כי טענותיו של המערער בדבר התנהגות בלתי הולמת מבחינה ארכיאולוגית היו חסרות בסיס ודחה את הגנות האמת ותום הלב. בית המשפט הדגיש כי המערער לא הוכיח די הצורך את טענותיו ולא נקט אמצעים סבירים לאמנותן בטרם העלה האשמות כה חמורות. חרף טענותיו של המערער כי מכתביו היו חלק מהשיח האקדמי, נעשו בתום לב, וכי הם היוו הזדמנות לבחינה אקדמית נדרשת ולא כוונה לפגוע, הגנות אלה לא התקבלו מלכתחילה. עם זאת, בערעור נקבע כי המערער פעל במתחם תום הלב, מתוך אמונתו בנכונות טענותיו, אם כי התבטאו במילים קשות. ערכאת הערעור מצאה כי מעשיו של המערער, אף שנוסחו בצורה לא אלגנטית, נופלים תחת ההגנות הקבועות בחוק לפרסומים בתום לב, ובפרט מכוח חוק איסור לשון הרע, המתחשב באינטרס הציבורי ובחופש האקדמי בפרשנותו. אמונתו הסובייקטיבית של המערער באמינות טענותיו – חרף אי נכונותן הסופית – והקהל המצומצם והישיר של המכתבים תרמו להחלטת בית המשפט לבטל את פסק הדין הקודם נגדו. משכך, הפך בית המשפט לערעורים את החלטת בית משפט קמא, דחה את תביעת לשון הרע והורה למשיב לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער. פסק דין זה מדגיש את האיזון העדין בין שמירה על מוניטין לבין הגנה על חופש הביטוי והביקורת האקדמית, ומדגיש את יחסי הגומלין המורכבים בין עקרונות משפטיים במסגרות אקדמיות.