עמ"ש 36613-10-22

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה הייתה כיצד לחלק נכסים השייכים לבני זוג שהתגרשו לאחרונה. בהסכם הממון בין הצדדים, שנחתם טרם גירושיהם, נקבע כי במקרה של פרידה יקבל המשיב (האישה) נכסים מסוימים כפיצוי. המחלוקת במקרה זה התמקדה בפרשנותו של הסכם ממון זה, ובפרט, באופן חלוקת דירה הממוקמת בתל אביב שנרכשה במשותף על ידי בני הזוג טרם פרידתם. המערערת (הבעל) טענה כי יש להגביל את זכויותיה של המשיבה בדירה ל־20%, ואילו המשיבה טענה כי עליה לקבל 50%. עוד טען המערער כי טקסטים מסוימים בין הצדדים לאחר ההסכם תומכים בפרשנותו להסכם הממון. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש למכור את הדירה בשוק החופשי, ואילו המערער עמד על כך שיש לאפשר לו לרכוש אותה לפי שווי מוערך. בית המשפט בחן את לשון הסכם הממון, את נסיבות יצירתו ואת אומד דעתם של הצדדים, כנדרש בחוק. השופט מצא כי תכליתו של ההסכם כפולה: ראשית, לשמור על הפרדה מוחלטת בין הרכוש, כאשר הזכויות נקבעות ברישום רשמי; ושנית, להבטיח את האינטרס הכלכלי של המשיבה כאם ילדיה של המערערת, ולספק לה ביטחון כלכלי. השופטת הגיעה למסקנה כי זכותה של המשיבה לפיצויים בעת הפירוד אינה תלויה בזכויותיה הקנייניות, וכי יש לראות בדירה המדוברת רכוש משותף, כאשר שני הצדדים מחזיקים בחלקים שווים. עוד קבע השופט כי פרשנותו של המשיב להסכם נכונה וכי יש למכור את הדירה בשוק החופשי. כמו כן, השופט קבע כי יש לנכות את חלקו של המשיב במשכנתא ממועד סיום המזונות הזמניים, והורה למערערת לכסות את הוצאות המשפט של המשיב, שנקבעו על סך 35,000 ₪.