ת"א 59799-03-19

תקציר

השופט דוחה את התביעה נגד הנתבעים, ופוסק לטובת הנתבעים, שהם דיירים מוגנים. התובעת, בעלת הנכס, ניסתה לפנות את הנתבעים בגין אי תשלום דמי שכירות. עם זאת, השופטת קובעת כי דמי השכירות של הנתבעים שולמו בהסכמת התובעת עד לשנת 2018 וכי התובעת ראתה בנתבעים דיירים מוגנים משנת 1983. השופטת מציינת כי טענת התובעת כי הנתבעים לא היו דיירים מוגנים משום שלא שילמו דמי מפתח אינה רלוונטית, שכן אין כל אינדיקציה בחוזה השכירות כי היה צורך לשלם דמי מפתח. זאת ועוד, התנהלותה של התובעת לאורך השנים – גביית דמי שכירות שנתיים זעומים ולא פעלה לסילוק הנתבעים – מלמדת כי ראתה בהם דיירים מוגנים. עוד מציינת השופטת כי תביעת התובעת לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות אינה מתקבלת על הדעת שכן הנתבעים ניסו לשלם דמי שכירות אך התובעת סירבה, והנתבע כבר שילם דמי שכירות רטרואקטיביים במשך מספר שנים. השופטת מוסיפה כי גם אם הנסיבות היו שונות, עדיין היה בית המשפט נוטה לשקול מתן סעד הוגן לנתבעים לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר, בהתחשב במשך שהותם ובחוסר המעש הקודם של התובע. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪, אותם יש לשלם בתוך 30 יום. לשני הצדדים הזכות לערער על פסק הדין כפי שנקבע בחוק.