ע"א 3978/99

תקציר

במקרה דנן, שעניינו עבודות קבלנות משנה בין מנורה (המשיבה מס' 1) לבין עמיטל יש גד קליף (צוק עמיטל), הסכים אוליצקי (המערער מס' 1) לשלם למנורה עבור העבודה שנעשתה, והתערב כאשר צוק עמיטל נקלע לקשיים כלכליים. למרות זאת, אוליצקי סירב בהמשך להמשיך בתשלומים ודרש החזר סכומים ששולמו בעבר, בטענה שההסכם אינו אלא מנגנון גביית חובות התלוי ביכולתו של אוליצקי לגבות כספים מצוק עמיטל. מנורה תבעה מנגד סכומים שלא שולמו, בטענה שההסכם מחייב את אוליצקי להבטיח תשלום ללא קשר למצבו של עמיטל קליף. בית משפט קמא העדיף את מנורה, ופירש את סעיף השיפוי כך שיגן על אוליצקי רק מפני תביעות הנוגעות לאיכות עבודתה של מנורה, ולא להתנהלותה הכספית מול עמיטל קליף. ההחלטה נעוצה בכוונת ההסכם, שמטרתו להבטיח תשלום עבור העבודות השוטפות למנורה, כאשר אוליצקי לקח על עצמו סיכון זה, במיוחד לאור תוכניותיו הראשוניות לרכוש את צוק עמיטל. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית משפט קמא, תוך שימת דגש על היגיון חוזי עקבי ועל הרציונל הכלכלי העומד מאחורי המשך הסכמי עבודה ותשלומים, לרבות בגין עבודה בנמל חיפה. סעיף השיפוי פורש כך שלא יאפשר לאוליצקי לגבות תשלומים שכבר בוצעו. לפיכך נדחה הערעור, ואוליצקי חויב לשלם את הוצאותיה של מנורה.