ע"פ 5209/20

תקציר

הערעור מתייחס לפסק דין של זיכוי ממעשים מגונים המיוחסים למשיב כלפי שכן קטין. עדותו של הקטין נשמעה בפני חוקר ילדים ועל כן, על מנת להרשיע את המשיב, היה צורך לתמוך עדות זו בראיות מסוג הסיוע. בית המשפט המחוזי מצא כי עדותו של הקטין, שאותה מצא אמינה, אינה נתמכת דיה בראיות שהוצגו, ועל כן זיכה את המשיב מחמת הספק. המדינה ערערה על הזיכוי לבית המשפט העליון, בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הראיות שהוצגו אינן מהוות את הסיוע הנדרש. שופטי בית המשפט העליון בחנו את הראיות הנוגעות לשקריו של המשיב ולמצבו הנפשי של הקטין. אשר לשקרים, הסכים בית המשפט עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי השקרים שהציגה המדינה אינם עולים כדי סיוע, שכן הם אינם קשורים לאירוע או מהווים שינוי שולי בגרסת המשיב שלא הוכחו בראיות עצמאיות. באשר למצבה הנפשי של הקטינה, בחנו השופטים את הראיות הנוגעות למצבה הנפשי לפני חשיפת האירוע, במהלך החשיפה ולאחר החשיפה. השופטים ציינו כי בית המשפט המחוזי התייחס רק לראיות טרם החשיפה, תוך התעלמות מהראיות בדבר מצבו הנפשי של הקטין במהלך החשיפה ולאחריה. עם זאת, לאחר בחינת מכלול הראיות, הסכים בית המשפט עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ראיות אלה אינן מהוות סיוע מספיק לעדותו של הקטין. בפרט, הדגישו השופטים כי הראיות בדבר מצבה הנפשי של הקטינה בעקבות האירוע אינן ברורות ומשמעותיות דיין כדי לתמוך באופן עצמאי בעדותה, במיוחד לאור חלוף הזמן והאפשרות שמצבה הנפשי נבע מסיבות אחרות מלבד האירוע. באשר להזדמנות העומדת בפני המשיב לבצע את המעשים המיוחסים לו, ציין בית המשפט כי עובדה זו לבדה אינה יכולה להיחשב כסיוע לעדותו של הקטין. השופט מינץ הציג חוות דעת חולקת, לפיה יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב. לדבריו, יש לראות בראיות בדבר מצבה הנפשי של הקטינה, יחד עם ההזדמנות העומדת בפני המשיב, ראיה תומכת מספקת לעדותה. בסופו של דבר התקבלה דעת הרוב של השופטים הנדל וגרוסקופף, וערעור המדינה נדחה. זיכויו של המשיב מחמת הספק נשמר.