ע"א 5100/10

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת בין לקוחות לבנק, ובפרט בנוגע להתניית השירות לכאורה של הבנק ברכישת שירות אחר. הלקוחות ערערו נגד הבנק בטענה שהבנק חייב אותם לפתוח תוכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי. התנהלות הבנק נבחנה לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), האוסר על מתן שירות מותנה כאמור אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירותים. בית המשפט הכיר בכך שתנאים כאלה עלולים להגביל את חופש הלקוח ולגרום נזק, אך גם הכיר באינטרסים של הבנק בהטלתם. לביסוס טענתם נדרשו הלקוחות לספק ראיות אובייקטיביות לשירות המותנה, לרבות התאמה בין השירותים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הלקוחות לא עמדו בנטל ההוכחה, בשל חוסר עקביות בעדותם והיעדר ראיות חותכות. כתוצאה מכך, הערעור נדחה. הלקוחות חויבו לשלם לבנק סכום של 61 אלף שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין התייחס גם לערעור נגדי שהגיש הבנק, בבקשה להגדיל את סכום הריבית שנגבה. בית המשפט דחה את הערעור שכנגד, וציין כי הוא נעדר קשר מהותי לערעור הלקוחות ולא הוגש בתוך פרק הזמן הנדרש. הבנק הגיש בעבר בקשה לתיקון פסק הדין בעניין הריבית אך נדחה, ובחירתו שלא לערער על החלטה זו משמעותה הפורמלית שלא ניתן היה להשתמש בערעור הנגדי כפתרון עוקף. ככלל, פסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו, וכל צד נשא בהוצאות המשפט שלו.