פר"ק 27207-07-18

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם למבקשת, חברה בשליטת וולפשטיין, יש זכות לאכוף שעבוד על זכויותיה של הרון. להרון, חברת בנייה, היו זכויות לקבל תשלומים מ-מ-ו במסגרת הסכם פשרה. עם זאת, השופט פוסק לטובת המשיבים, מ'-ו' והמנהל המיוחד שמונה להסדיר את חובותיה של הרון, וקובע כי להרון אין זכות להמחות תשלומים אלה למבקש. ראשית, הסכם הפשרה בין הרון לבין מ-ו קובע במפורש כי הרון אינה רשאית להעביר איזו מזכויותיה ללא הסכמתה מראש ובכתב של מ-ו, והשופט מצדד בפרשנותם של המשיבים לסעיף זה, ומרחיב את משמעותו כך שתכלול גם את שעבוד זכויותיה של הרון. שנית, גם אם ההסכם לא הגביל את העברת הזכויות, השופט קובע כי החוב שהרון חבה למבקש הוא חוב נדחה ולכן לא ניתן לגבות אותו באמצעות אכיפה. המבקש, בהיותו בעל שליטה בחברת הרון, נחשב כמי שהזרים הון לחברה במקום להעמיד הלוואה כאשר הרון סיימה את פעילותה והפכה להיות תלויה במימונו של המבקש. כתוצאה מכך, תביעת המבקש עומדת מאחורי תביעותיהם של נושים אחרים לפי פקודת החברות. בנוסף, השופט מדגיש את חוסר תום הלב של המבקש בהגשת בקשת האכיפה חודשים לאחר מתן צו הפירוק וימים ספורים לאחר שהמנהל המיוחד הגיש הצעת פשרה. מטרתו של המבקש, מסכם השופט, הייתה לטרפד את הסדר הפשרה, והבקשה נחשבת כניצול לרעה של הזכות הקניינית לעכב את הליכי חדלות הפירעון. משכך, בקשת האכיפה נדחית, והמבקש נדרש לכסות את הוצאות המנהל המיוחד והמשיבים.