ע"פ 6414/18

תקציר

פסק הדין דן באכיפתם של פסקי דין פליליים זרים בישראל, תוך התמקדות ספציפית בסעיף 10(ב) לחוק העונשין. סעיף זה מאפשר לבתי המשפט בישראל להוציא צווים בדבר אכיפת קנסות וחיובים לפיצוי נפגעי עבירות שהוטלו על ידי בית משפט זר לצד עונשי מאסר. הדיון נסוב סביב תחולתו של סעיף זה בשני מקרים. הראשון נוגע למישל, שריצתה את כל תקופת המאסר שלה בחו"ל אך לא שילמה את הקנסות והפיצויים שהטיל עליה בית המשפט הזר. המקרה השני עוסק באיאן, שחזר לישראל כדי לרצות את יתרת עונשו לאחר שריצה באופן חלקי בחו"ל, אך עזב את הארץ לפני הגשת הבקשה לצו אכיפה. בעניינו של מישל, פסק הדין מאשר את החלטת בית משפט קמא, וקובע כי סעיף 10(ב) חל רק על מי שעונשו מאסר יוצא מן הכלל. מאחר שמישל סיימה לרצות את עונשה, לא ניתן להוציא נגדה את צו האכיפה. פסק הדין מדגיש את חשיבות הדבקות בכוונת המחוקק ובמשמעותו הפשוטה של החוק, למרות ההשלכות. בעניין איאן, פסק הדין חולק על החלטת בית משפט קמא ופוסק לטובת ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה. היא מפרשת את סעיף 10(ב) ככזה שאינו מחייב את הימצאותו של הנידון בישראל בעת הגשת בקשה לצו אכיפה. די בנוכחותו של איאן בישראל בעבר, יחד עם הפעלת סעיף 10(א), כדי לאכוף את חובת הפיצויים שהטיל פסק החוץ. כמו כן, פסק הדין מתייחס להחלטת בית משפט קמא להגביל את סכומי הפיצויים בהתבסס על סעיף 77(א) לחוק העונשין, הקובע תקרה לנפגעים בודדים. היא קובעת כי הביטוי "כאילו הוטלו בישראל" שבסעיף 10(ב) מתייחס להליכי ההוצאה לפועל ואינו מאפשר כל שינוי בגובה הפיצויים הנקוב בפסק החוץ. כן נדונה תקנת הציבור, כאשר פסק הדין קובע כי אכיפת מלוא הסכום שנגנב היא מוסרית וצודקת, ולכן אינה יכולה להיות מנוגדת לתקנת הציבור. לסיכום, פסק הדין מציע לדחות את ערעור היועץ המשפטי לממשלה בעניינה של מישל, אך לקבלו לטובת איאן והמשיבים האחרים, תוך הבטחת אכיפת חיובי הפיצויים שהוטלו בפסקי הדין הזרים. השופט י' עמית והשופטת א' ברון מסכימים עם ההחלטה ונימוקיה.