תאד"מ 24710-01-23

תקציר

מדובר בסכסוך בין הנתבעת, גב' X, לבין התובעת, עיריית ראשון לציון, בנוגע לחובות ארנונה בסך 74,491.47 ₪ שגב' X חייבת לכאורה לעירייה. החובות מתוארכים לשנים 2007-2012. העירייה פתחה בהליכי גבייה מנהליים בשנת 2015, אך בהמשך עברה להליכים אזרחיים באמצעות הגשת תביעה לסכום חד פעמי בשנת 2020. גב' X, שלא הייתה מיוצגת ולא שלטה בשפה העברית, טענה כי החוב התיישן על פי חוק, לאחר שחרג מתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. בתגובה טענה העירייה כי גב' X הודתה בחוב בשלוש הזדמנויות שונות (בשנים 2015, 2016 ו-2021), ובכך איפסלה את שעון ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בית המשפט בחן כל אחת מההודאות לכאורה ומצא שהן פסולות. ה"הצהרה" משנת 2015 לא הייתה חתומה ולא שלמה, מה שהוביל את בית המשפט לדחות אותה כראיה. הבקשה לעיון חוזר בחוב משנת 2016 הייתה מעורפלת מדי וחסרה פירוט מכדי להוות הודאה לפי סעיף 9. לבסוף, בבקשות להוצאה לפועל לשנת 2021 למועד פירעון חובות הוזכר גיל החוב, שבית המשפט פירש כטענת התיישנות משתמעת, ובכך שלל את מעמדו כהודאה. בית המשפט בחן גם האם גב' X העלתה את הגנת ההתיישנות שלה בהזדמנות הראשונה, כנדרש בחוק, או שמא הימנעותה מכך בשלבים המוקדמים של ההליך מהווה ויתור. בית המשפט מצא שגב' X לא החמיצה הזדמנויות. טענת העירייה כי היה עליה להעלות את ההגנה מוקדם יותר – בהליך בהוצאה לפועל – לא הייתה משכנעת, שכן הליכים אלה היו נפרדים מהתביעה האזרחית וגב' X לא הייתה מיוצגת על ידי בא כוחה באותה עת. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי על הרשויות המקומיות לפעול במלוא המרץ בהליכי הגבייה, ולהימנע מניצול סמכויותיהן המנהליות לגביית הודאות המוותרות על זכותו של החייב לתבוע התיישנות, ובפרט לגבי חובות שכבר התיישנו בחוק. לסיכום, בית המשפט קבע כי חובותיה של גב' X בשנים 2007-2012 התיישנו על פי חוק ודחה את טענת העירייה לגבי תקופה זו. פסק הדין תואם את פסק הדין המוסכם החלקי של הצדדים בנוגע לחוב בשנים 2013-2020, ומשקף את חובת העירייה להפעיל שיקול דעת נאות בהליכי גבייה ולהימנע מניצול לרעה של סמכויות. העירייה חויבה לשאת בהוצאותיה של גב' X, בסך 6,000 ₪, ולשני הצדדים שמרה על זכות הערעור.