ת"א 11691-11-11

תקציר

המקרה עוסק בתביעה שהוגשה על ידי תובעת שסבלה מניצול מיני בידי הנתבעת, ילד שכן ששמרטף אותה מדי פעם כשהייתה בת ארבע עד חמש (1994-1995). התובעת, כיום בגירה, טוענת כי הנתבע ביצע בה מעשים מגונים ומעשי אונס רבים. המעשים נחשפו רק כעבור ארבע שנים, והנאשם הורשע בהליך פלילי. הוא נידון לחמש שנות מאסר וחויב לשלם לתובע פיצויים בסך 30 אלף שקל. לאחר מכן הגיש התובע תביעה אזרחית נגד הנתבע והוריו (נתבעים 2 ו-3) בגין אי השגחה ומניעת ביצוע העבירות. בית המשפט מצא כי הנאשם אכן ביצע את עבירות המין כמתואר וכי הוריו לא היו מודעים לסיכון הנשקף ממנו, ואף לא הייתה אינדיקציה מספקת כדי לצפות התנהגות כזו. לפיכך, לא ניתן להטיל על הנתבעים 2 ו-3 אחריות לרשלנות. טענת התובעת כי הנתבעים הגדילו את נזקיה בכך שלא גילו את מעשיו של הנתבע ומנעו כל קשר בינו לבין התובעת בעקבות אירוע הגילוי, נדחתה אף היא, שכן בית המשפט לא מצא כל הפרת חובת זהירות מצד הנתבעים. השופט פסק לטובת תביעת התובעת נגד הנתבעת, ופסק לה פיצויים בסך 880,000 ₪, מתוכם 400,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, והוצאות משפט. התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחתה, והתובע חויב לשלם להם 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. צו איסור פרסום הוצא על פרטי פסק הדין, ולצדדים ניתנו 14 יום לטעון לפרסום או להסרת פרטים ספציפיים. לתובע ניתנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.