ת"א 7753-09-18

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל תבע את הנתבעים על שימוש בנכסיהם למטרות לא חקלאיות ללא היתר וביקש פיצוי כספי, על בסיס חוק העשרה, וצווי הריסה למבנים שנעשה בהם שימוש בלתי חוקי. הנתבעים הודו בשימוש הבלתי מורשה אך טענו כי דוחות הבדיקה שהציגה התובעת לא הוכיחו די הצורך את אופי והיקף השימושים במבנים. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא לטובת דו"חות המפקח של התובעת, שפירטו את השימושים הבלתי מורשים בנכסים. נקבע כי הנתבעים לא הציגו ראיות סותרות ולא מילאו את חובתם להציג אסמכתאות וראיות רלוונטיות, למרות שהודו בשימוש הבלתי מורשה. לפיכך, קיבל בית המשפט את עמדת התובעת והכיר בתקופות המבוקשות של שימוש בלתי מורשה בכל המבנים, למעט בניין 8, שלגביהם הוכרה תקופה חלקית בלבד על סמך הראיות הקיימות. בית המשפט פסק גם לטובת חוות דעתו של שמאי התובעת לגבי שווי הקרקע לכל סיווג שימוש, שכלל מרכיב רווח יזמי. כמו כן אושר שיעור דמי שימוש של 6%, שכן הנתבעים לא ביקשו את אישור התובעת לפני השימוש הבלתי מורשה. כתוצאה מכך, בית המשפט פירט את דמי השימוש עבור כל שנה ומבנה, תוך התחשבות בהפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ. באשר לסעד הכספי, פסק בית המשפט לתובע סך של 1,967,396 ₪ דמי שימוש, הכוללים את הערכים הנקובים לכל שנה. אשר לצווי ההריסה, הורה בית המשפט לנאשמים לחדול מהשימוש הבלתי מורשה ולשקם את המבנים בהיתרים לייעודם החקלאי המקורי. צווי הריסה הוצאו למבנים ללא היתר, ולכמה מבנים ניתנו תקופות פינוי מוגדרות. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪. פסק הדין קיבל את התביעה המאוחדת של מינהל מקרקעי ישראל והורה לנתבעים לשלם 1,967,396 ש"ח דמי שימוש, בצירוף צווי הריסה ופינוי למבנים ספציפיים והחזר הוצאות משפט. זכות הערעור על פסק הדין ניתנה, במועד אחרון של 45 יום בבית המשפט המחוזי.