ת"א 14897-09-18

תקציר

מדובר בסכסוך בין משכיר לשוכריו על הסכם שכירות ארוך טווח. השוכרים, חברה המייצרת ספות ומיטות ובעל השליטה בה, שכרו מבעל הבית שטח מלאכה למשך למעלה מ-30 שנה. הסכמי השכירות הוארכו מעת לעת בעל פה, וכן נערכו שמונה הסכמים כתובים במהלך השנים. ההסכם הכתוב האחרון הוא משנת 2014 וקובע חוזה חכירה לשנה. הנושא המרכזי במקרה זה סובב סביב תשלום ארנונה, המכונה גם ארנונה. שישה מתוך שמונת ההסכמים הכתובים קובעים כי הדיירים יישאו בארנונה. עם זאת, הסכמי 2000 ו-2005 חורגים מנורמה זו. ההסכם משנת 2000 קובע כי השוכרים ישלמו ארנונה עד לתקרה של 10,000 שקל לשנה, ואילו ההסכם משנת 2005 קובע כי המשכיר יישא במלוא גובה הארנונה. התובעים, השוכרים, טוענים כי ההסכם משנת 2005 חל על כל תקופת השכירות וכי על הנתבעת לפצות אותם בגין הארנונה ששילמו בשנים 2009-2014, שהסתכמו ב-272,649 שקל. בעל הדירה הנתבע מכחיש זאת וטוען כי ההסכם משנת 2005 היה חריג, הנוגע לשכירות זמנית של נכס אחר. לטענתו, התובעים נזקקו לשטח הנוסף למספר חודשים וכי הוא הסכים לשלם את הארנונה עבור תקופה זו. לטענת הנתבעת, התובעים החזירו נכס זה בתום תקופת השכירות קצרת הטווח והמשיכו להשכיר את הנכס המקורי. עוד הוא טוען כי התביעה חסומה על פי חוק, שכן היא הוגשה בשנת 2018 לתשלומי מס משנת 2009. בית המשפט מצדד בתובעים, וקובע כי ההסכם משנת 2005 מתייחס לנכס המקורי ולא לחוזה שכירות נפרד. השופטת דוחה גם את טענת הנתבע בדבר תקופת ההתיישנות, וקובעת כי תביעת התובעים היא במועד, שכן הארנונה לא נדרשה עד שנת 2016. לאחר מכן פונה השופט לפרש את תכליתם של ההסכמים משנת 2000 ומשנת 2005 בדבר תשלום ארנונה. מאחר שהראיות אינן שופכות אור על כוונת הצדדים, השופט קובע כי יש לבחון את תכליתם האובייקטיבית של ההסכמים. לאחר ששקל את נסיבות יחסי החכירה, מגיע השופט למסקנה כי יהיה זה צודק והוגן לחלק שווה בשווה את נטל הארנונה בין הצדדים. לפיכך, על הנתבעת לפצות את התובעים במחצית המיסים ששולמו בגין התקופה הנדונה, בסך 154,773 ₪. הנתבע הגיש גם תביעה נגדית בנושאים שונים. לטענתו, התובעים הרחיבו את הנכס המושכר ללא הסכמתו, מה שגרם לו להוצאות בסכסוכים עם העירייה. השופט דוחה טענה זו, וקובע כי הנתבע ידע על התוספות וקיבל אותן במשתמע. זאת ועוד, חוסר תום הלב של הנתבע בטענתו זו חותר תחת עמדתו. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים פגעו בנכס ופינו אותו לפני תום תקופת החוזה. עם זאת, השופט פוסק לטובת התובעים, וקובע כי הנתבע לא הוכיח די הצורך את טענותיו. בהתחשב בכך שהתביעה שכנגד נכשלת בכל הסעיפים, נפסקים לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 48,900 ₪. בסופו של דבר, התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי, והתביעה שכנגד נדחית במלואה. הנתבע חויב לשלם לתובעים סך של 154,773 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף שכר הטרחה שנקבע.