דנ"א 79/01

תקציר

במקרה של עתירה לדיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון מדצמבר 2000, שעניינה מחלוקת על אחריות לנזקי שיטפונות שנגרמו כתוצאה מהפעלת סכרי הכנרת, הסוגיה העיקרית נסובה בשאלה האם חלה התיישנות על תביעה לביטול פסק דין בשל עדות כוזבת של עדים. ההחלטה נבעה מפסקי דין קודמים שבהם המשיבים נתפסו בתחילה כאחראים חלקית לנזקי השיטפונות. לאחר התדיינות משפטית ממושכת, כולל משפטים ובוררויות, עלו טענות כי ייתכן שעד הגנה מרכזי ביצע עדות שקר, דבר שעשוי להשפיע על פסיקות קודמות. העותרים ביקשו לפסול את פסיקת האחריות על יסוד טענה זו של מרמה, אך תביעתם נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בשל קצבת הזמן, לפי חוק ההתיישנות, הממקם את תחילת תקופת ההתיישנות במודעות התובע לתרמית. בית המשפט העליון אימץ עמדה זו, בקובעו כי תביעות הונאה בתיקים אזרחיים שונות ממשפט חוזר פלילי וחלות עליהן התיישנות בחוק. נקבע כי העותרים היו מודעים לתרמית כבר בשנת 1988, אך הם עיכבו את הפעולה באופן שגוי עד לאחר ביטול פסק הבוררות. העותרים טענו לצורך בפסק דין חלוט כדי לתת תוקף לתרמית, והעדיפו לדון בעניינם כמשפט חוזר אזרחי ולא כטענת מרמה רגילה. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בהבחנה זו והגיע למסקנה כי חוות דעתו של הבורר אינה מהווה קביעה שיפוטית פורמלית של עדות שקר. בנוסף, נטען כי האינטרס של מערכת בתי המשפט לפתור סוף סוף את ההתדיינות בת עשרות השנים גובר על פתיחתו מחדש של התיק. העתירה נדחתה, והעותרים נדרשו לשאת בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪. בית המשפט רמז כי שיקולים רחבים יותר הנוגעים ל"משפטים חוזרים" אזרחיים והקשר שלהם לדיני התיישנות עשויים להצדיק בחינה עתידית במקרים מתאימים יותר.