רע"א 8176/21

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על תחולת החסינות על עובדי ציבור בישראל בהליכים אזרחיים. בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר נקבע כי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה אינה חלה על יחסים בין עובדי ציבור לבין רשויות ציבוריות, ובפרט העירייה במקרה זה. עם זאת, השופט וילנר לא הסכים עם קביעה זו וקבע אחרת, תוך שהוא מצטט את לשונו הברורה של החוק, דברי ההסבר שלו ותכליתו. על פי פסק הדין, החסינות המוענקת לעובדי ציבור משתרעת על מערכת היחסים בינם לבין הרשות הציבורית. חסינות זו רחבה אך יש לה חריג: גם אם מתקיימים התנאים לחסינות לפי סעיף 7א, רשאית הרשות הציבורית לדרוש מעובד הציבור פיצוי או שיפוי אם פעל בסטייה חמורה מהתנהגותו התקינה של עובד ציבור, כמפורט בסעיף 7ו. זהו מבחן אובייקטיבי. השופט וילנר הדגיש אף הוא את הצורך בבירור עובדתי בשאלת החסינות, וציין כי הדיון הקודם הסתמך במידה רבה מדי על דברי עורכי הדין המעורבים ולא בחן די הצורך את העובדות הרלוונטיות. משכך, הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך בירור והכרעה בסוגיית החסינות, על בסיס תשתית עובדתית איתנה יותר. הצדדים יהיו רשאים להציג את ראיותיהם, ובית המשפט המחוזי ישקול גם את הפגמים הנטענים בהליך הגשת ההודעה. שופט בית המשפט המחוזי המליץ לעמיתיהם לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה הקודמת של בית המשפט המחוזי, וכך עשו. בפסק הדין הודגש כי בנסיבות העניין לא יינתן צו להוצאות.