צ"א 36266-05-14

תקציר

עניינו של בית המשפט נסוב סביב החלטת המשיב להוציא צו הפסקה והפסקה מנהלי, המחייב מועדון כושר להיסגר באופן זמני. המבקש טען כי החלטת המשיב התבססה על שיקולים זרים ונעדרה תשתית ראייתית ראויה, ואילו המשיב מצדיק אותה בטענה לחשד סביר לעבירה הקשורה להיעדר רישיון עסק, היתר בניה וטופס 4. השופט פותח בהתוויית המסגרת הנורמטיבית, תוך הדגשת אופיים הדרסטי של צווי ההפסקה המנהליים והצורך להפעלתם במשורה. הם קובעים כי תפקידו של בית המשפט במקרים כאלה הוא לבחון את שיקול דעתו של ראש הרשות בהוצאת צווים אלה, כאשר על המבקש מוטל נטל ההוכחה. באשר לטענת המבקש להיתר זמני, דוחה אותה השופט בנימוק של הוראות רגולטוריות החלות רק כאשר פקיד הרישוי מעביר את הבקשה לנותן ההיתר, מה שלא היה המקרה כאן. השופט בוחן באופן ביקורתי את העובדות ומוצא מספר סתירות וסתירות בטיעוני המשיב. מסקנתם היא כי החלטת המשיב לא הושפעה משיקולי תכנון ובנייה וכי הטעמים האמורים התפתחו עם הזמן. השופט מדגיש את התנהלותם הבלתי הוגנת והשרירותית של המשיבים, אשר נמנעו מלהזכיר סוגיות תכנוניות בעבר והעלו טענות מטעות בבית המשפט. זאת ועוד, השופטת מטילה ספק בשיקול הדעת של המשיבים בהוצאת הצו, בהתחשב בכך שהיו מוכנים לתת רישיון עסק למרות היעדר היתר בניה וטופס 4, ומציינת את חוסר העקביות בטיעוניהם בנושאי חניה. בהיעדר ראיות לסכנה לציבור ונוכח התנהגותם הבלתי הוגנת של המשיבים, פוסק השופט לטובת המבקש ומבטל את צו הסגירה המנהלי. פסק הדין מדגיש את הצורך של רשויות השלטון לנהוג בהגינות ובאחריות, דבר שבמקרה זה לא הצליחו המשיבים להוכיח.