ע"א 220/84

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת נזיקין הנובעת מרשלנות, ובפרט לעניין תקופת ההתיישנות של תביעה כזו. על פי הפסקה הארוכה, בית המשפט העליון קבע כי התביעה התיישנה משום שהוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות הסטטוטורית. בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים כך שחלון הזמן של שבע שנים להגשת תביעה מתחיל ביום שבו מלאו לתובע 18 שנים או ביום גילוי הנזק, המוקדם מביניהם. במקרה דנן, מאחר שהמערער נותח וסבר כי החלים, הנזק התגלה כאשר חש כאבים עזים והבין את הצורך בנקיטת הליכים משפטיים. הגילוי הזה התרחש אחרי שמלאו לו 18, מה שאומר שחלון שבע השנים כבר החל. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי מגבלת עשר השנים הנזכרת בפקודת הנזיקין היא מגבלה מקסימלית ולא התיישנות חלופית; הוא משמש מחסום אחרון לתביעות כדי להבטיח שהן לא יוגשו מעבר לעשר שנים מיום האירוע. מאחר שתביעת המערערת הוגשה לאחר שחלפו שבע שנים מגילוי הנזק, היא נדחתה על יסוד תקופת ההתיישנות, למרות שלא חלפו עשר שנים מיום האירוע. משכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, והמערער חויב בהוצאות המשיבים.