ע"א 415/90

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בשאלה מי אחראי לזכויות התעסוקה של המערערים לאחר פשיטת רגל ופירוק מפעל מתכת שהפעיל אריה שטנדר. העסק נוהל בתחילה בבעלות בלעדית על ידי סטנדר, ועבר למבנה חברה בשנת 1974. למרות השינויים, הפעילות נמשכה באותו מקום. לאחר פירוק החברה בשנת 1988 טענו המערערים כי המשיכו לעבוד אצל סטנדר, בטענה שהוא נותר מעסיקם. הם ביקשו תשלום עבור פיצויים וחופשה על בסיס הנחה זו. עם זאת, המשיב, המשמש כמפרק החברה, טען כי החברה, ולא סטנדר באופן אישי, הייתה מעסיקתם האחרונה, שכן הם נרשמו כעובדי החברה לצורכי מס וקיבלו תלושי שכר המציגים את שם החברה. בית הדין הדגיש את החשיבות בכך שמעברי מעסיקים יבואו לידי ביטוי מבחינה משפטית ומנהלית. נמצא כי המערערים, בכך שהמשיכו לעבוד באותם תנאים וללא התנגדות מפורשת להסדרים חדשים, קיבלו במשתמע את מעמדם כעובדי החברה, ובכך קיימו את אחריות החברה לזכויות ההעסקה שלהם בשלב התפעולי השני. יתר על כן, היא דחתה את טענות המערערים כי העבודה שלאחר הפירוק הצביעה על חזרה לעבודה של סטנדר באופן אישי, בשל היעדר ראיות מספיקות וסתירות בטענותיהם. משכך, על המערערים לתבוע את זכויותיהם מנכסיה המחוסלים של החברה. הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.