ת"א 19582-12-10

תקציר

פסק הדין מצהיר כי התובע הוא הבעלים של זכויות החכירה בחלקות המקרקעין שמספרן 3, 4 ו-55, נשוא התביעה. השופט מגיע להחלטה זו מתוך הבנה כי נוצר חוזה תקף בין מינהל מקרקעי ישראל לבין התובעת בשנות השבעים. התנאים לחוזה מחייב התקיימו, למרות היעדר הסכם פיזי חתום. השופטת מנמקת זאת בכך שהתנהלות שני הצדדים מעידה על קבלה של תנאי החוזה, וביצועו בפועל, לאורך שנים רבות. עדות לכך היא החזקתו של התובע במקרקעין, יחסו אליהם כחוכרים, כמו גם הסכמתו של מינהל מקרקעי ישראל. יתר על כן, השופט קובע כי הדרישה הכתובה לחוזי מקרקעין מתקיימת בטיוטת החוזה, למרות שהיא לא נחתמה פיזית. בנוסף, מדגישה השופטת את חובת תום הלב וההגינות המוגברת המחויבת לרשויות המינהליות, וביטול החוזה על ידי מינהל מקרקעי ישראל נתפס כהפרה של חובה זו. טענת המינהל כי החוקים הנוכחיים האוסרים הקצאת קרקע ללא מכרז מונעים הכרה בחכירה נדחית, שכן השופט סבור כי החוזה תקף משנות השבעים. לבסוף, התובעים אינם פטורים מתשלום דמי חכירה, ונדרשים לשלם את מלוא הסכום, בתוספת הפרשי הצמדה, למרות טענותיהם ההפוכות. השופט גם בוחר שלא להמחות הוצאות לאף אחד מהצדדים, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה.