בש"פ 213/19

תקציר

בפסק הדין מתייחס בית המשפט לבקשת המערער לגישה לחומרי חקירה לאחר שסניגורו איבד אותם או לא במקומם. למרות הצעת התביעה לספק חומרים ומוצגים ששותפו בעבר, ביקש המערער מסמכים נוספים הקשורים לפגישות ולראיונות עם המתלוננת. בית המשפט אישר, כי שגה תחילה בית משפט קמא כשדחה את בקשת המערער מחוסר סמכות. עם זאת, היא הכירה בכך שהמערער כבר קיבל את כל החומרים הרלוונטיים, ובכך מילא את חובות התביעה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. השאלה העיקרית הייתה האם המערער יכול לגשת למסמכים מעבר לאלה שכבר נמסרו, ובפרט פריטים שאינם מסווגים כ"חומר חקירה". בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין זכותו של הנאשם לעיין בחומרי חקירה לפי סעיף 74 לבין הזכות החוקתית הרחבה יותר להליך הוגן. זכות זו מאפשרת לנאשמים לבקש ראיות ספציפיות לתמיכה בערעורם, אם כי מוגבלת לראיות שעשויות להשפיע באופן מהותי על תוצאות התיק. בית המשפט הדגיש את הסמכות השיפוטית הטבועה להבטיח הליך הוגן על ידי חיוב התביעה לספק את הראיות הדרושות. בית המשפט דחה את בקשתו הרחבה יותר של המערער לקבלת מסמכי תביעה פנימיים, וציין כי חומרים אלה מוגנים בחיסיון משפטי, אלא אם כן קיימות ראיות להתנהגות בלתי הולמת. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את תקינות הליך הערעור, ואיפשר למערער להגיש בקשות ספציפיות ומוצדקות לראיות הדרושות להגנתו במהלך הערעור. הערעור נדחה לאחר שבית המשפט הכיר בהתחייבות התביעה לספק מסמכים מסוימים כפי שהיו זמינים תחילה להגנה.