רע"ב 4393/11

תקציר

בפסק דין מפורט שדן בבקשת אסיר לערער על החלטת הפרדה, בחן בית המשפט את הקריטריונים למתן חופשה לערעור, תוך שימת דגש על גישה מרחיבה, במיוחד כאשר מדובר בשאלות עקרוניות, כמו הצורך בתעודת סודיות בבקשות המדינה. בית המשפט החליט לדון בערעור לגופו מבלי להפעיל מבחני פסיקה צרים. במרכז התיק עמדה השאלה האם על המדינה להנפיק תעודת חיסיון לחומר מודיעיני בבקשות הפרדה והאם חוות דעת של בית המשפט במעמד צד אחד מחייבות את הסכמת האסיר. ההחלטה הייתה תלויה בפרשנות סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, המאפשר לבתי המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד כאשר הצדק דורש. בית המשפט לא מצא צורך בתעודת חיסיון אם בית המשפט עצמו מחליט על חשיפה, תוך שימת דגש על הגנה על מקורות מודיעיניים מפני זכותו של האסיר להליך הוגן. פסק הדין הקביל מסגרות חקיקה מתחומים אחרים, כגון מעצר מינהלי, לתמיכה בשיקול דעת זה. בהתייחסו למצבו של המבקש, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הכרה בצורך לשקול חומר מודיעיני חסוי במעמד צד אחד בשל הסיכונים הכרוכים בשחרורו בתנאים רגילים. עם זאת, המדינה הסכימה לתיקון מינורי בנוגע למשך ההפרדה. פסק הדין הדגיש את סמכותו של בית המשפט בהחלטות של ערכאה ראשונה בעניין הפרדה, תוך חריגה מכללי הראיות המסורתיים כדי להגן הן על האינטרס הציבורי והן על זכויות הפרט.