ע"א 282/89

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעור נגדי שעניינו מחלוקת בין מספר חברות ביטוח לבין המערערים על תוקפן של פוליסות ביטוח. עיקרו של הערעור הוא טענת חברות הביטוח כי הפוליסות בטלות ומבוטלות בשל חוסר תום הלב הנטען של המערערים, לרבות הסתרת מידע מהותי והצהרות מטעות בדבר פעילותן העסקית, ובראשן העברת סכומי כסף גדולים בין בנקים. פסק הדין הראשוני דחה את הגנות חברות הביטוח, והדגיש כי המערערות מסרו את כל המידע הדרוש במהלך הליך בקשת הביטוח ולא הייתה להן חובה לגלות פרטים נוספים שלא התבקשו במפורש על ידי המבטחים. אולם, השופט בערעור שכנגד הגיע למסקנה שונה, וקבע כי המערערים הפרו את חובת הגילוי לפי סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח בכך שלא נקטו יוזמה לגלות פרטים חיוניים, גם אם לא התבקשו ישירות, וכתוצאה מכך פעלו בחוסר תום לב. בפסק הדין הודגש כי המערערים היו אנשי עסקים מנוסים שסביר להניח שהבינו את חשיבות הגילוי ובחרו להסתיר מידע קריטי, דבר שעלול להשפיע על הערכות הסיכון של המבטחים. משכך, פסק בית המשפט לטובת חברות הביטוח, וקיבל את הערעור שכנגד בנימוק שאי גילוין של המערערות היה משמעותי וייתכן שהיה בו כוונת מרמה, אשר לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, תפטור את המבטחים מאחריות. ערעורם של המערערים נדחה, תוך שהוא מאשר כי הסתירו ביודעין מידע שיכול היה להשפיע על החלטות המבטחים להעניק כיסוי או על תנאיו. הדבר הביא לכך שחברות הביטוח פוטרו מתשלום הפוליסות, אך נדרשו להשיב למערערים את הפרמיות ששולמו, בניכוי הוצאות. בעוד שהערעור שכנגד הצליח בתביעתו העיקרית, לא היה צורך לבחון הגנות אחרות שהעלו המבטחות לאחר ההחלטה העיקרית. פסק הדין מדגיש את התפקיד הקריטי של גילוי מלא ותום לב בחוזי ביטוח, ומפרש סעיפים בחוק ככאלה הזקוקים לגילוי יזום מצד המבוטחים למרות היעדר פניות מצד המבטחים.