ע"ע 39629-10-20

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תחולתו של סעיף 48(א) לחוק הגמלאות, המגביל את התשלום הרטרואקטיבי של הגמלאות לתקופה מקסימלית של שנתיים לפני הגשת התביעה. המדינה טענה כי התביעה הוגשה לראשונה בשנת 2017, ואילו המערערים טענו כי היא אושרה בשנת 1997, עת החלה המדינה לשלם את חלקו של המנוח בגמלה לאשתו הפרודה. בית המשפט מצא כי באופן חריג, הדרישה להגשת טופס תביעה לפי סעיף 48(א) מיותרת במקרה זה, שכן הממונה כבר החליט על הזכאות לפנסיה ושיעורה בשנת 1997 בעת הנפקת תעודת פנסיה. בנוסף, המדינה שילמה קצבה רעיונית לנפטר תוך תשלום ישיר לאשתו הפרודה, והנפיקה תלושי גמלה למנוח במשך כעשרים שנה. בית המשפט בחן גם את סוגיית ההתיישנות, ומצא כי טענת המערערים כי היא מותנית נעדרת שחר. מהראיות עולה כי המנוח היה מודע לחובת החתימה על טופס תביעה וכי המדינה עשתה ניסיונות חוזרים ונשנים לבקשתו לעשות כן. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות המערערים בדבר אי זקיפתן של שתי רמות קידום ואי תשלום כל ההפרשים המגיעים למנוח, שכן טענות אלה לא נטענו או נתמכו די הצורך בראיות. בית המשפט קבע כי עזבונו של המנוח זכאי להפרשי פנסיה בגין שבע השנים שקדמו להגשת תביעתו לבית המשפט המחוזי, והורה למדינה לשלם הפרשים אלה בתוך 60 יום. כל צד חויב בשכר טרחתו, והמדינה חויבה לשלם את הפרשי הקצבה לעיזבון המנוח.