ת"א 7392-12-16

תקציר

התובע בתיק זה תובע פיצוי כספי בגין נזקי גוף מהנתבעים, לכאורה בשל רשלנותם. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה על הסף או לחילופין מחוסר עילה. השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי אין חובת זהירות קונקרטית שחבו הנתבעים כלפי התובע במקרה זה. השופט ביסס החלטה זו על שני עקרונות עיקריים. ראשית, אין ביחסי שכנות בין התובע לנתבעים כדי לבסס חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרה זה. התובע ניסה לטעון כי המשטרה הייתה צריכה לעצור את התוקף או לנקוט בפעולת מנע משום שהתלונן בעבר על תחושת איום. עם זאת, השופט קבע כי תלונותיו של התוקף במשטרה לא חייבו כל פעולה מצד המשטרה, שכן לא היה חשד סביר לעבירה פלילית כלשהי. שנית, לא הייתה ציפייה נורמטיבית או טכנית שהאירוע יתרחש. סכנת התקיפה לא הייתה צפויה, שכן היא הייתה בלתי צפויה מבחינה טכנית ונורמטיבית מנקודת מבטם של הנאשמים. בנוסף, ניתח השופט את עוולת הפרת החובה החקוקה ומצא כי המשטרה לא הפרה חובות סטטוטוריות כלשהן. טענות התובע לא הספיקו כדי להקים עילת תביעה, ועל כן התביעה נדחתה. השופטת התייחסה גם לטענת התובע בדבר היעדר גישה למידע הדרוש לגיבוש עילת התביעה וקבעה כי אין מדובר בסיבה מוצדקת להגשת תביעה חסרת בסיס. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט, תוך אפשרות להגיש את התביעה מחדש תוך ניסוח טוב יותר של עילת תביעה בת קיימא.