ת"א 11515-05-11

תקציר

התובע, בעל חוזה חכירה מוגן, תבע את הנתבעים, החוכרים, לפינוי ולתשלום חובות. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות במספר דרכים, לרבות אי תשלום דמי שכירות, ביצוע שינויים בחוזה, חכירת משנה, שינוי מטרת השכירות ונטישת החוזה. הנתבעים טענו כי טענות התובעת התיישנו וכי הייתה להם הסכמת הבעלים הקודמים להשכיר משנה ולבצע שינויים בנכס. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי חוב דמי השכירות התיישן וכי טענות הנתבעים בדבר הסכמת הבעלים הקודם אינן סבירות ואינן נתמכות בראיות. בית המשפט קיבל את טענות התובעת כי הנתבעים ביצעו שינויים במושכר ללא הסכמתה ובניגוד לדין, וכי הם השכירו את הנכס בשכירות משנה, שינו את ייעודו ונטשו אותו ללא רשות התובעת, כל אלה היו הפרות של הסכם השכירות ועילות לפינוי. בית המשפט דחה גם את בקשת הנתבעים לסעד מן הצדק, שכן הם היו דיירים מוגנים במשך 32 שנים, והנסיבות לא הצדיקו מתן סעד מן היושר. עם זאת, נדחו התביעות הכספיות בגין חוב שכר הדירה ודמי השכירות הראויים. התביעה לחוב שכר דירה הייתה מיושנת, והתביעה לשכר דירה הולם הייתה תערובת של מושגים שלא ניתן היה להצדיקם. הנתבעים חויבו לפנות את הנכס המושכר ולשלם את שכר טרחת עורך דינו והוצאותיו של התובע. ההחלטה כללה זכות ערעור.