הע"ז 1885-10-13

תקציר

הנאשמים הואשמו בשני סעיפים של הפרת חוק עובדים זרים. הספירה הראשונה הייתה שהם העסיקו אזרח זר שיעבוד במלון ללא אשרה מתאימה. הסעיף השני היה שהם לא סיפקו לעובד ביטוח בריאות. החברה הנתבעת הואשמה גם בהפרת חובתה למנוע ביצוע עבירות אלה. השופט קבע כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות. העובדת המדוברת הייתה מבקשת מקלט ניגרית שעבדה במלון כחדרנית. היא כונתה בכינוי, והשופט קיבל את ראיות התביעה לפיהן הנאשמים היו מודעים לכך שהיא השתמשה בכינוי זה וידעו את שמה האמיתי. לעובדת לא הייתה אשרה תקפה בעת הביקורת, והשופטת דחתה את טענת הנתבעים כי הייתה להם אשרה תקפה עבורה. השופט קיבל גם את ראיות התביעה לפיהן העובד הועסק על ידי החברה הנתבעת וכי הבעלים והמנהל הנתבעים כשלו בפיקוח ובמניעה של העבירות. עוד קבע השופט כי הנאשמים לא הביאו כל ראיה מהימנה להפרכת טענת התביעה ולא עמדו בחובתם להציג ראיות אובייקטיביות משכנעות. טיעוניהם והגנתם היו טענות בלבד, והתנהלותם בחקירות הייתה מתחמקת. לפיכך, הרשיע השופט את הנאשם היחיד בשני הסעיפים ואת נאשם התאגיד בכך שלא מנעו את ביצוע העבירות.