עמ"נ 24991-01-22

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב מטפלת זרה, שבקשתה לרישיון סיעוד הוגשה לאחר מעצרה בגין שהייה בלתי חוקית בישראל. טענתה העיקרית של המערערת היא כי אלמלא נעצרה, הייתה מאושרת בקשתה לקבלת רישיון לטיפול בחולה סיעודי, והיא הייתה מקבלת אשרת עבודה או הארכת שהותה בישראל. נדונים החוק והתיקונים הפרוצדורליים הנוגעים למטפלים זרים בישראל בתקופת הקורונה, תוך שימת דגש על הארכות שניתנו למטפלים זרים שאשרת השהייה שלהם פגה, כדי לאפשר להם להסדיר את מעמדם ולהמשיך לעבוד בענף הסיעוד. עם זאת, השופט קובע כי טענת המערערת נעדרת שחר, שכן קבלתה תיצור תמריצים שליליים למטפלים זרים למצוא חולים סיעודיים ובמקום זאת תעודד אותם לעבוד שלא כדין בתחומים אחרים. בנוסף, דן השופט בשני מקרים דומים קודמים בהם עו"ד אובוז, בא כוחו של המערער, נמנע מלציין פרטים מהותיים והעלה טענות עובדתיות לא עקביות, דבר המעלה חשש למהימנות טענות המערער. לבסוף, מדגישה השופטת כי מעצרה של המערערת היה כדין וכי מעצרה היה מוצדק, שכן היא לא ניסתה להסדיר את מעמדה טרם מעצרה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערער נדרש לשאת בהוצאות הרשות ובשכר טרחת עורך דין, בצירוף הערות על התנהלות בא כוח המערער לאורך כל ההליך.