ע"א 400/86

תקציר

במקרה זה התקבל הערעור, ובכך הפך פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי. המשיב טען להונאה מצד המנוח, אך בית המשפט לא מצא ראיות ממשיות לתמיכה בטענה זו. המנוח, שעבד בבנק, לא גילה את שכרו, אך התחמקות משאלה זו לא עלתה כדי מרמה. במהלך עבודתו ניהל המנוח חשבונות כספיים נפרדים, אך המשיב לא חקר ולא ערער על כך במהלך חייו. בית המשפט הדגיש כי האשמות בהונאה דורשות ראיות חזקות, במיוחד כאשר הן מכתימות את המוניטין. אמת מידה זו של הוכחה לא התקיימה; הטענות חסרו פרטים ואימות. בנוסף, בית המשפט ציין כי עניינים כספיים אלה היו צריכים להיות מוסדרים כאשר שני בני הזוג היו בחיים, ולא באמצעות התדיינות משפטית לאחר מותו עם עזבונו של המנוח. קיומם של חשבונות כספיים שונים שנפתחו על ידי המנוח רק לאחר נישואיו החליש עוד יותר את טענת המרמה. המשיבה הודתה כי היא מקבלת את עצמאותו הכלכלית של המנוח ולא ביררה את חשבונותיו. נוכח ממצאים אלה, ובהיעדר כל פעילות כספית בלתי חוקית מצד המנוח, החליט בית המשפט לבטל את הפיצוי שניתן למשיב. החלטה זו, שנתמכה על ידי השופטים לוין חלימה ונכתבה על ידי השופט גולדברג, הגיעה למסקנה כי פסק הדין המקורי נעדר בסיס משפטי מספק, ולכן אינו מצדיק צו להוצאות נגד המשיב.