ת"פ 52083-03-17

תקציר

השופט ציון קאפח מצא את שני הנאשמים, נביל אבו קישק (נאשם מס' 1) ויאיר זוהר (נאשם מס' 2), אשמים באישומים שיוחסו להם מעבר לכל ספק סביר. די היה בראיות שהוצגו, שכללו התאמות DNA, רישומי טלפון ועדויות של עדים, כדי לבסס את מעורבותם בניסיון שוד של חנות תכשיטים. לגבי נאשם 1, הראיות כללו DNA שנמצא על שקית שהותירו השודדים בחנות, אשר תאם את ה-DNA של קישק. מרישומי הטלפון עולה כי הטלפון שלו נסע מלוד ליבנה, מקום גניבת הרכב, ומשם לתל אביב, והגיע בזמן השוד. זאת, בניגוד לדבריו כי מעולם לא היה ביבנה. אביו של קישק אישר כי מספר הטלפון שייך לבנו, והשקרים של קישק בנוגע לפרטים אלה ואחרים נחשבו להתנהלות מפלילה. יריעה שנמצאה בדירתו של קישק הייתה דומה ויזואלית לזו ששימשה את השודדים, מה שקשר אותו עוד יותר לפשע. באשר לנאשם מס' 2, זוהר, הקשר העיקרי לעבירה היה מספר הטלפון שלו (ת/025), שהיה בקשר עם הטלפון של הנאשם מס' 1, והקשר שלו לרכב ששימש לביצוע השוד. זוהר ניסה להרחיק עצמו מת/025 ולהכחיש את היכרותו עם חרמון, בעל הרכב, אך דבריו סותרים את עדותו של חרמון ואת רישומי הטלפון. גם חוסר שיתוף הפעולה של זוהר במסירת קוד הנעילה ל-TS 025, למרות שלכאורה שיתף פעולה עם החקירה, היה חשוד. בית המשפט מצא חשיבות בכך שזוהר לא זימן שליחים כלשהם להעיד, שכן טען כי הטלפונים יכלו לשמש אותם. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי הראיות הנסיבתיות שהוצגו, כאשר נבחנו יחד, היוו תשתית ראייתית מקיפה להרשעת שני הנאשמים. הכשלים בחקירה, אם כי צוין, לא נחשבו מספיקים כדי להטיל ספק סביר באשמתם.