ע"א 53807-10-20

תקציר

הערעור מערער בעיקר על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא בתביעת לשון הרע. המערער מנסה לקעקע את קביעותיו העובדתיות והמהימנות של בית משפט קמא, אך ערכאת הערעור מסרבת להתערב ומקפידה על כלל "אי ההתערבות". הכלל נוטה לטובת בית משפט קמא, השומע את העדים ויש לו יתרון מובהק בהערכת עדותם. ערכאת הערעור מכירה בכך שבית משפט קמא שקל בכובד ראש את מכלול הראיות, לרבות סרטונים ועדויות, כדי להגיע למסקנותיו. באשר לשאלות המשפטיות, נטל ההוכחה בתביעות לשון הרע נופל על הנתבע, אשר עליו לבסס הגנת תום לב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו אינה מותנית באמיתות הפרסום אלא באמונתו של הנתבע באמיתותו ובקיומן של נסיבות מוגדרות. סעיף 16 לחוק יוצר חזקות בדבר זכותו וחובתו של הנתבע, כאשר נטל ההוכחה עובר בין הצדדים. מידת ההוכחה הסטנדרטית במשפט האזרחי, המבוססת על מאזן ההסתברויות, חלה כאן. בעוד פרסומים המיוחסים לעבירות פליליות דורשים רף הוכחה גבוה יותר, הראיות שהוצגו בתיק זה היו משכנעות דיין כדי להטות את מאזן ההסתברויות לטובת המשיבים. טענת המערער כי הגנת תום הלב אינה ישימה אם פרסום העבירות הפליליות אינו אמת נדחית. הגנת תום הלב חלה על כל תביעות לשון הרע, ללא קשר לחומרת לשון הרע. תחת זאת, חומרת הפרסום עשויה להשפיע על החזקות סביב זכותו וחובתו של הנתבע. בית המשפט, ששוכנע באמונו של המערער באמיתות הפרסום ובהיעדר נזק מופרז, מקיים את הגנת תום הלב. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.