ת"א 1519/97

תקציר

לתובע ולנתבע, שני עורכי דין, היו קשרים עסקיים ארוכי שנים. התובע הביא לידיעת הנתבעת פרויקט נדל"ן, תוך הצעה כי הם ישתפו פעולה במציאת משקיע לרכישת הקרקע וישמשו כיועצים משפטיים לפרויקט, תוך חלוקת שכר טרחת עורך הדין שווה בשווה. הנאשם הסכים ושניהם נפגשו עם משקיעים פוטנציאליים. בסופו של דבר הצליחה הנתבעת להעסיק משקיע, אך המשקיע סירב להעסיק את התובע ובחר לעבוד רק עם הנתבע. התובע תבע את הנתבע בטענה שיש להם הסכם שותפות והם תבעו מחצית משכר הטרחה ששילמה הנתבעת. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי אכן היה הסכם שותפות בין שני עורכי הדין. למרות שהמשקיע סירב לעבוד עם התובע, הנתבעת לא עדכנה את התובע על כך באופן מיידי והמשיכה לעדכן אותו בהתקדמות הפרויקט. הדבר גרם לתובע להמשיך ולהשקיע משאבים בפרויקט. בית המשפט קבע כי מעשיו של הנתבע הפרו את חובת תום הלב בתקופת הביניים שקדמה לביצועו בפועל של חוזה, כמפורט בסעיף 12 לחוק החוזים. יתר על כן, הנתבע לא גילה למשקיע כי הוא עובד יחד עם התובע, דבר שיצר חיסרון עבור התובע. עוד קבע בית המשפט כי התעשרות הנתבעת מהפרויקט הייתה שלא כדין, שכן היא נבעה ממידע שמסר התובע. לפיכך, הנתבע חויב לחלוק עם התובע 20% משכר הטרחה שנצבר. בנוסף, פסק בית המשפט בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע בעניין שכר טרחה שהתובע חייב לו בגין פרויקט אחר. בית המשפט קבע, כי התובע לא היה רשאי לקזז שכר טרחה זה כנגד הסכום שהיה חייב לנתבע, שכן החיובים נבעו מעסקאות שונות. התובע חויב לספק הוכחות לתשלומים שהתקבלו בפרויקט האחר, כאשר הנתבע זכאי ל-35% מסכום זה. פסק הדין הוכרז כחוות דעת להחלטה ולא כפסק דין, ונקבע מועד להמשך ההליכים לקביעת הסכומים המדויקים החייבים. שני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאותיו של זה.