בג"צ 156/83

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנות סעיף 39(ג) לכללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות לשכת עורכי הדין) בדבר בחירות למוסדות לשכת עורכי הדין. הסעיף מתאר תהליך דו-שלבי להקצאת נציגים לוועידה הלאומית. לאחר השלב הראשון, המחלק את הצירים בין רשימות המועמדים על בסיס מכסות מלאות, נותרו שני מושבים עודפים לחלוקה. העותרים, שתי רשימות שגיבשו הסכם טרום בחירות, טענו כי היה מקום לכלול אותן בשלב השני, למרות שלא חצו את אחוז החסימה בשלב הראשון. לטענתם, פרשנות זו מקיימת את עקרון המידתיות, המבטיח שכל קול ייספר, ועולה בקנה אחד עם הוראות החוק הכלליות לפיהן הבחירות יהיו ישירות, שוות ומידתיות. המשיבים, לרבות ועדת הבחירות של מוסדות לשכת עורכי הדין, טענו כי משתמע מסעיף 39(ג) כי רק רשימות שזכו בנציג אחד לפחות בשלב הראשון יוכלו להשתתף בחלוקת העודפים. לטענתם, הכללת רשימות שלא עברו את אחוז החסימה עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות, שבהן רשימה עם מספר קולות מינימלי זוכה במושב על חשבון רשימות גדולות יותר. בג"ץ, בהחלטת רוב, פסק לטובת המשיבים. עם זאת, דעת המיעוט של השופט גולדברג תמכה בפרשנותם של העותרים, וסברה כי היא משקפת נאמנה יותר את רצון הבוחר. דעת הרוב, בראשות ממלא מקום הנשיא שמגר, קבעה כי מנסחי הכללים התכוונו שסעיף 39(ג) יחול רק על רשימות שזכו במושב אחד לפחות בחלוקה הראשונה, כפי שמשתמע מלשון הסעיף ומפסיקת בית המשפט הקודמת בנושא. ההחלטה הדגישה כי הכללים, בניגוד לחוקי הבחירות לכנסת, אינם כוללים הוראת סף מפורשת, וכל הגבלה כזו צריכה להיאמר בבירור. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה כי יש להתייחס לרשימות המרכיבות הסכם בחירות כאל ישויות נפרדות לחלוקת עודפים, וקבע כי היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות אחרות. השופט כהן הסכים עם פרשנות הרוב לסעיף 39(ג), אך טען כי הלשון נגזרת מחוק הבחירות לכנסת, והיעדר אחוז חסימה בכללי לשכת עורכי הדין תומך בעמדת הרוב.