ע"ז 58631-11-22

תקציר

השופט פסק לטובת התובע במחלוקת על תוקפה של צוואה. הנתבעים, ארבעת ילדיו של המנוח מנישואים שניים, טענו כי מכתב פרידה מהווה צוואה תקפה אשר נישלה את התובעת, אשת המנוח. עוד טענו כי הצוואה השנייה, שהותירה לתובע ירושה, נכתבה תחת השפעתו הבלתי הוגנת של התובע. השופט חלק על שתי הטענות. ראשית, מכתב הפרידה לא נחשב לצוואה תקפה. היא לא כללה תניית ירושה, וגם לא שיקפה את רצונו של המנוח לנשל את התובע – אלא ניתן לראות בה הסבר מדוע ילדי המנוח מנישואיו הראשונים מוחרגים מצוואתו. גם המכתב לא נחתם, ונסיבות גילויו היו מוטלות בספק. השופט סבר כי אין מדובר במסמך שנועד לבטל את הצוואה הקודמת, ואינו מהווה ביטול תקף של הצוואה. זאת ועוד, התנהגותו של התובע לא הצביעה על הזנחה או השפעה בלתי הוגנת על המנוח. תחת זאת, הראיות הראו כי למנוח הייתה רשת תמיכה הכוללת את התובע וילדיו, והוא ניהל את ענייניו באופן עצמאי. הצוואה השנייה נחשבה מחייבת מבחינה משפטית, והשופט הורה על ביצועה. הנתבעים חויבו לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.