ע"ו 9219-07-17

תקציר

השאלה שהוצגה בפני בית המשפט הייתה האם אדם הסובל מאנורקסיה נרבוזה יכול להתאשפז בכפייה על פי חוק טיפול בחולי נפש. המערערת, שאובחנה עם אנורקסיה בגיל 9, טענה כי קיים מסלול חלופי לאשפוז לפי חוק זכויות החולה. השופטת פתחה בהתוויית המסגרת המשפטית הרלוונטית והתסמינים המאפיינים אנורקסיה נרבוזה על פי המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות. הם הדגישו כי השיח המשפטי על מחלות נפש שונה מהשיח הרפואי וכי בתי המשפט התרחקו מהבחנה נוקשה בין קטגוריות פסיכוטיות שונות, ובמקום זאת התמקדו בבחינת הסימפטומים הפסיכוטיים המוצגים בכל מקרה. לאחר עיון בספרות הרפואית ובהיסטוריה הרפואית של המערער, הגיע השופט למסקנה כי אנורקסיה נרבוזה של המערער מהווה מחלת נפש. הם הדגישו את חומרת תסמיניה של המערערת, שהובילו אותה אל סף מוות, ואת העובדה שמצבה נע בחדות בין שיפור לבין סכנת חיים. השופט ציין כי חולי אנורקסיה נרבוזה לעיתים קרובות חסרים תובנה לגבי חומרת מצבם ומפגינים שיפוט לקוי, שיש לראותו כתוכן פסיכוטי ברור. השופט התייחס גם לאפשרות של "מעבר בין מסלולים", והכיר בכך שצו האשפוז של המערער הוצא תחילה תחת קטגוריית הסיכון הפיזי המיידי וכעת נשקל מחדש תחת קטגוריית הסיכון הפיזי הלא מיידי. הם הלכו בעקבות תקדים בית המשפט העליון שהתיר שינוי זה והדגישו את הקשר הסיבתי בין מחלתה של המערערת לבין מצבה הנוכחי. באשר להצעתו של המערער למסלול חלופי לפי חוק זכויות החולה, הדגישה השופטת כי חוק זה נעדר מנגנוני אכיפה ואינו מביא בחשבון את הטיפול הממושך הנדרש לחולי אנורקסיה. יתר על כן, מלשון חוק זכויות החולה עולה כי הוא חל על פרוצדורות רפואיות חד פעמיות ולא על הטיפול המתמשך הנדרש באנורקסיה. משכך, הגיעה השופטת למסקנה כי החוק לטיפול בחולי נפש הוא דרך הפעולה הראויה בעניינה של המערערת ודחתה את הערעור, תוך שהיא מאפשרת את המשך אשפוזה הכפוי. השופט הכיר בקושי לתייג את המערער כחולה נפש, אך הצדיק זאת כמוצא אחרון במצב קיצוני זה.