תמ"ש 18220-08-18

תקציר

פסק הדין נעתר לבקשת התובעים, תוך הכרה בהורותם לקטינים שנולדו בהליך פונדקאות בחו"ל. תחילה מתייחס השופט לטענת המשיב בדבר חוסר סמכות, וטוען כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות להוכיח הורות, שהיא הסוגיה העומדת על הפרק, ולא כניסה ויציאה מישראל. השופטת מדגישה כי סמכותו של בית המשפט משתרעת על מתן סעד זמני למבקשים, המתחייב במקרה זה, נוכח הפרדת המבקשים מילדיהם הקטינים והפגיעה המהותית שנגרמה להם. לגופו של עניין, מציינת השופטת את הראיות האובייקטיביות שהציגו המבקשים בדבר זיקתם הגנטית לקטינות, לרבות תעודות הריון, רשומות רפואיות ותעודות לידה. מסמכים אלה, שאומתו ותורגמו, מבססים קשר גנטי ודי בהם כדי להצדיק מתן סעד למבקשים, מה גם שהמדינה לא ערערה על אמיתותם. השופטת מתייחסת גם להבדל בין הליכי פונדקאות במדינות שונות, ומדגישה את האפליה המובנית בהליך הנוכחי, המעדיף הליכי פונדקאות בארה"ב על פני מדינות אחרות. באשר לראיות הנדרשות, השופט קובע כי בעוד שבדיקות גנטיות נחוצות בדרך כלל, החוק הקיים מאפשר חריגים, וניתן לשקול צורות אחרות של ראיות. השופטת מציינת כי המבקשים הציגו ראיות מהימנות לטענות ההורות שלהם, ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. יתר על כן, הסעד הזמני המבוקש – מתן אפשרות למבקשים ולקטינים להיכנס לישראל ולבצע בה בדיקות גנטיות – אינו זהה לסעד העיקרי, שהוא ההכרה הסופית בהורות. לבסוף, השופט משוכנע בלגיטימיות של הליך הפונדקאות ובהיעדר כל פעולה חשודה מצד המבקשים. לפיכך, אסור למדינה ליצור קשיים מיותרים, במיוחד כאשר יש ראיות ממשיות לקשר גנטי. לפיכך ניתן סעד זמני, המכיר במבקשים כאפוטרופוסים זמניים של הקטינים עד לקבלת החלטה סופית, ומאפשר את כניסתם לישראל לצורך הליך משפטי ובדיקות גנטיות.