ע"א 252/70

תקציר

בית המשפט העליון פסק על ביצוע צוואתו של שכיב מרה. פסק הדין התייחס לפרשנותם של מספר סעיפים בחוק הירושה, ובפרט סעיפים 23, 23(א), 25, 20 ו-35, וכן לחוק הירושה ולכללי לשכת עורכי הדין. התיק נסב סביב תוקפה של צוואה בעל פה, שלכאורה הובעה על ידי שכיב מיר לפני מותה, בה הורישה את כל עזבונה למשיב, אחיינה. בית המשפט התייחס לעקרונות המשפט העברי, בהתחשב במונח הבלתי מוגדר "שכיבה" בחוק הירושה. הם הגיעו למסקנה כי הצהרת המצווה צריכה להיאמר בפני שני עדים, דרישה חוקתית. כן נדונו דרישותיו של סעיף 23(ב) לעניין רישום הצוואה והפקדתה, כאשר בית המשפט קבע כי ניתן לתקן "הליכים" אלה לפי סעיף 25. הביטוי "אחד מאלה" בסעיף 35 פורש ככולל חריג של צוואה בעל פה. באשר לאמיתות הצוואה, בית המשפט סמך על עדויותיהם של עדים ניטרליים, למרות כמה סתירות וחששות לגבי מהימנות העדות בעל פה במקרים כאלה. השופט בחן גם את הרקע ההיסטורי, ומצא כי הצוואה בעל פה היא מעשה סביר. הסוגיה האחרונה בנוגע לערעור שכנגד נגעה לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אשר בית המשפט החליט שלא להתערב בה, בהתחשב בליקויים בהכנת התזכיר ובהפקדתו. הערעור והערעור שכנגד נדחו, והמשיב מונה למנהל העיזבון היחיד של עזבונו של שכיב מרה.