עמ"ה 363/02

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב מחלוקת על בעלות על שתי דירות ושומות מס עוקבות. הדירות המדוברות נרשמו על שם ילדיו של המערער, אך רשות המיסים המשיבה טענה כי המערער הוא הבעלים האמיתי, בהתבסס על ניהולו את הדירות והכנסות השכירות שהופקדו בחשבון הבנק שלו. משמעות הדבר היא כי הכנסות השכירות ימוסו כהכנסתו של המערער. המערער טען כי הדירות שייכות לילדיו וכי דמי השכירות הם שלהם, כאשר רק חלק קטן הוסב לטובתו. הסוגיה הראשונה שפסק הדין מבקש להתייחס אליה היא תקופת ההתיישנות לעניין מועד הוצאת השומה. בית המשפט מצדד במערערת בקובעו כי הגורם הקובע הוא מועד העברת השומה, שחל בתוך תקופת ההתיישנות. זאת, בניגוד לטענת ת"א כי יש לראות את מועד השיגור כגורם הקובע. גם הטענה השנייה, בדבר הבטחת הממשלה, נדחית. המערער טען, כי במהלך הדיונים עם הת"א הובטח לו כי השומות לא יוצאו ללא קשר מוקדם. בית המשפט אינו מוצא כל ראיה לקיומה של הבטחה כזו וקובע כי גם אם הבטחה כזו הייתה מתקיימת, היא לא בהכרח הייתה מביאה לביטול השומה. אשר לבעלות על הדירות, בית המשפט מסכים עם המערער כי הדירות שייכות לילדיו. בית המשפט מכיר בכך שרישום הדירות על שם הילדים הוא גורם מכריע, והת"א לא הביאה ראיות מספיקות לסתור רישום זה. העובדה שהמערער ניהל את הדירות ודמי השכירות הופקדו בחשבונו אינה משנה את מצב הבעלות, מה גם שהילדים היו קטינים בעת הרכישה. בית המשפט דוחה גם את טענת ת"א בדבר עסקה מלאכותית, שנועדה להקטין את חבות המס, וקובע כי התנהגותה של המערערת תאמה את התנהלות ההורים ואת המציאות הכלכלית. כמו כן, בית המשפט קובע כי הכנסות השכירות הן פרי הדירות, ומכיוון שהדירות שייכות לילדים, גם ההכנסה מדמי שכירות שייכת להם. בית המשפט מכיר בכך שהמערערת קיבלה וניהלה את כספי דמי השכירות, אך רואה בכך שימוש בהכנסה ולא ניכור שלה. גם הצהרתו של המערער על הכנסות השכירות בדו"חות המס שלו עצמה מוסברת כמדד לשקיפות, ולא כאינדיקציה לבעלות. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, והשומות שהוצאו למערערת לשנות המס 1997 ו-1998 מבוטלות. הת"א חויבה לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.